עומר אחי היקר,
המילה הזאת, "אחי", הפכה להיות ביטוי מאוד פופולארי, בדיוק בזמן שאנחנו היינו בצבא.
וכמו כולם, גם אנחנו, טחנו את זה כמעט בכל משפט שני - "אחי", "אח שלי", "אחינו", "אח שלנו", ובכל הטייה אחרת.
היינו אומרים את זה אחד לשני, מבלי לחשוב יותר מידי על המשמעות.
רק אחרי הרבה שנים הבנתי שזה לא היה סתם. שבכל זאת הייתה לזה משמעות. שבאמת היינו משפחה, שבאמת היינו אחים.
חולקים כל דבר. את החדרים, רכבים, ארוחות, מקלחות.
דואגים אחד לשני, צועדים קדימה בבטחה בכל מקום בגזרה, כי כל אחד מאיתנו ידע שהאחים שלו איתו, שהוא יכול לרוץ קדימה כי שאר האחים בצוות שומרים על הגב שלו.
וכמו בכל משפחה, יש הרבה צחוקים וזמנים כיפים, לצד ימים קשים, תסכולים, מריבות שטותיות וחיכוכים - שאיתך באופן אישי זה היה קל מאוד. חכם, דעתן, ידען ועקשן.
הרבה פעמים הייתי נזכר בריב ספציפי שהיה לנו באיזו ארוחת צהריים, וכועס על עצמי שרבנו בגלל איזו שטות שאני אפילו לא זוכר מה הסיבה. כנראה שממש עיצבנתי אותך באותו יום, כי קמת מהשולחן, שפכת את המיץ שלך לתוך קערת המרק שלי ויצאת מחדר האוכל בעצבים.
כמובן שאחרי חצי שעה כבר התפייסנו וחזרנו לצחוק יחד ולהתגרות במישהו אחר בצוות.
רק אחרי הרבה שנים התחלתי לחבק את הזכרון הזה, לאהוב אותו ולשמוח עליו. להבין שזאת עוד אחת מהחוויות שלנו, עוד דבר שמזכיר אותך. עוד דבר שמעלה חיוך וגעגוע בכל פעם.
היינו אז חבורה של ילדים בני 20 שרוצים לתרום כמה שיותר ולהיות חלק מהדברים הכי חמים. לא באמת הבנו או הפנמנו את הסכנות.
אולי זה היה הגיל. אולי זה היה מודחק בשביל שנוכל לתפקד גם במצבים הכי מסוכנים. ואולי כהשראה מארז, שלא ראה בעיניים ואנחנו האמנו שאין מי שיוכל לו בכל לבנון.
וכמו הסכנות, יש עוד הרבה דברים שלא הבנו אז, ורק היום ממרומי הגיל, אנחנו מסתכלים אחורה ומבינים.
חז"ל אמרו שאדם נמדד במדרשו ובמורשתו. במורשת ובבית המדרש שהוא משאיר אחריו.
האכפתיות, האידיאולוגיה, הערכים - זהו בית המדרש שהשארת.
כמו בסיפור הידוע על המכתב ששלחת אחרי הביקור בתל פאחר. זה כל כך אתה. כל אחד מאיתנו התבאס אבל המשיך הלאה. אבל לא אתה. לא אתה זה שישאיר את האבן הפוכה.
וגם היום, בכל המצב ההזוי של המדינה שלנו, המדינה שנלחמנו עבורה ואנחנו כל כך אוהבים, אי אפשר שלא לחשוב עליך ולדמיין איך אתה היית בכל מצב. אם זה במחאה, בהפגנות בקפלן, שמעבר לזה שאין לי ספק שהיית צועד איתנו, רוב הסיכויים שבאיזה שלב כנראה שהיינו צריכים לבוא לשחרר אותך ממעצר. אין מצב שלא היית מעורב, שלא היית מארגן משהו ומקדיש את כל כולך לנושא, או אם זה עכשיו בזמן המלחמה הארורה והבלתי נתפסת הזאת.
מלחמה שהפעם רצועת הבטחון בצפון היא בתוך המדינה ולא בלבנון, שאלפי משפחות עקורות מביתן או איבדו את יקיריהן.
מלחמה שפגעה גם בנו שוב. שוב אנחנו בבית עלמין צבאי, חוזרים לשאת על כתפינו ארון, ללוות עוד אח למנוחה אחרונה, את צבי היקר שלנו. מי בכלל היה מסוגל לדמיין ש 25 שנה אחרי, שוב נחזור לאותו רגע מקולל. לעוד פרידה כואבת. לעוד שבר מרסק במשפחה.
והמורשת שהשארת אחריך, עומדת כאן עכשיו מסביב. המשפחה הקרובה והחברים. גם זה לא ממש מובן מאליו שאחרי כל כך הרבה שנים, כולם ללא עוררין שנה אחר שנה מתייצבים. מסרבים להכנע לשעות והימים שחולפים, זוכרים ונזכרים כאילו אנחנו עדיין באתמול, שכולנו יחד והכל כרגיל. זאת המורשת שלך. זה אתה. יוצר דברים לא שגרתיים, שחלקם רק אחרי הרבה שנים מובנים.
עומר אחי היקר. אח שלי. אחינו. אוהבים וזוכרים אותך בכל רגע. לא מפסיקים להתגעגע, וגם אחרי 25 שנים, עדיין לא מאמינים ולא את הכל מבינים.
