18.3.2011 - ההספד של חיה אל-קבץ |

חזרה להספדים >

עמר,
כל השנה אני כותבת פתקים, פתקים של זיכרונות, תחושות, של מגע איתך...
אני כותבת פתקים, בנסיעה, ברמזורים, בפקקים, על קבלות דלק, חשבוניות סופר, כל השנה אני כותבת. לפעמים ביום לפעמים בלילה, כותבת וטומנת פתקים במגירה שליד מיטתי. כותבת ואוספת... והפתקים נערמים.... ככה כל השנה. ובחודש פברואר, מצרפת אותם למכתב.
מכתב אליך, בן שלי.
12 שנים שאתה כבר אינך איתי, ואני כל-כך מתגעגעת אליך, אתה כל-כך חסר לי, עדיין קיים אצלי קושי להשלים עם חסרונך, ואני לא בטוחה שכבר למדתי לחיות עם הכאב הזה.
צריך כנראה הרבה מאוד זמן בכדי לעבד את האובדן, להשלים איתו, להפנים אותו, לדעת ולהבין שזהו סופי.
ואני עדיין חונקת יום יום שעה שעה בכי, שרוצה בכל רגע להתפרץ החוצה ולצעוק את הצעקה הגדולה.
12 שנים שאתה כבר אינך איתי, ואני נושאת אותך איתי בכל רגע נתון. אתה ממוקם עמוק בתוכי, משוקע בי כל כך בפנים, ובוער במחשבותי.
הנוכחות שלך בחיי היא פשוט בלתי פוסקת. אתה משקיף, שומר, מהול בתוכי, ידך הגדולה והחזקה עדיין אוחזת בי בכל רגע לפני שאני נופלת - והכל בשקט, בפרטיות שלי ושלך, בפרטיות של אימא ובן.
יש בינינו, את הדיבור הפנימי, הדיבור בלי המתווכים, הדיבור שאנחנו מנהלים יום יום.
ויש לנו את התקשורת דרך התמונות, השוצפות חיים משלהם. פה אני יכולה לחייך אליך, ולזכות שוב ושוב בחיוכים הנדיבים והרחבים שלך, אתה נראה בהן כמו מי שאני הכי רוצה לתפוס, לחבק, לאחוז ולא לשחרר לעולם.
וכשאני חושבת עליך אני מתמלאת בתחושה של גאווה אדירה, הרי אתה התוצר שלנו, ואנחנו התוצר שלך. אבל בעיקר היית התוצר של עצמך. הערכים שלך, היושרה שלך, היית צעיר אבל עם תובנות מאוד בוגרות, תמיד שידרת מן מנהיגות שקטה. היית מעורב ואקטיבי, כזה שמרים קול כשצריך, לא מהסס להעיר- גם למנוסים ממך, הערת על כל מה שנראה בעיניך כטעות. לפעמים היית אגרסיבי במובן הטוב של המילה. היית שילוב של הביישן והחוצפן, של הרגישות והנחישות, היה בך את השקדן והמקצוען, והכל עשית עם שקט וצניעות שאפיינו אותך.
כהורים אנחנו מנסים לצקת בילדים דרך ארץ, ערכים ואבני יסוד. אתה לקחת את אבני היסוד האלה ובנית עליהם כל-כך הרבה משלך. אני גאה בדרך שבה בחרת את הבחירות שלך. טרפת את החיים, בלעת אותם. ב-22 שנות חייך מיצית אותם כמעט עד תומם.
ולמרות זאת, אני לא יודעת באמת כמה הכרתי אותך על כל הגוונים שבך, הרי לא היית אחד המרבה להחצין את רגשותיו, הכרתי אותך היטב כבן, כאח, וכחבר.
ידעתי אילו מאכלים מעוררים את תיאבונך, מי הם החברים שלך, איזו מוסיקה אתה אוהב, אילו קבוצות אהודות עליך בספורט, היתה לנו תקשורת טובה, היה בינינו חיבור מצוין.
אבל לא ידעתי עליך הכל... ואני יודעת שהרבה דברים לא עשינו מספיק, ושיש דברים שהשארת ולא הספקת לסיים, ויש עוד כל כך הרבה דברים שרצית לעשות ולחוות וכבר לא תספיק, כי נלקחת כל-כך צעיר, והזמן שעובר רק מחדד את הכאב ואת גודל ההחמצה. תחושת ההחמצה הזו והתסכול הם כל-כך גדולים, ולא נותנים לי לא מנוחה ולא נחמה.
12 שנים שאתה אינך, 12 שנים בלעדיך, זו כברת דרך שכביכול עשינו.
כלפי חוץ נראים חיינו כאילו מצאו להם נתיב להתנהל בו. כאילו חיינו סודרו בתבניות שיש בהן היגיון או לפחות סדר כלשהו.
אולם בפנים, בתוך המציאות שלנו, התחושה היא כאילו המכה ניחתה עלינו זה עתה, והגעש הבלתי פוסק של החוסר והגעגוע הולמים בעוצמות זהות לאלה שהכרתי בימים הראשונים ללכתך.
ואני נזכרת בחודשים שקדמו לאסון, איך חיינו בתמימות ובשלווה, ואיך לא ידענו, שמאחורי -המסך הצבעוני והמשקפיים הורודים של חיינו מתנהל לו מרוץ נגד הזמן. שעון הזמן תקתק לו בקצב שלו, תקתוק אכזרי, כשהוא ידע,
מה שאנחנו עוד לא...
אני זוכרת איך בקיץ האחרון שלך, נסענו עם חברים לחופשה בראש פינה, תפסת אתנו טרמפ לצפון והורדנו אותך קרוב לבסיס, לקראת ערב הפתעת אותנו, הגעת פתאום, ואמרת ששיחררו אותך עד למחרת בבוקר. אכלנו יחד ארוחת ערב, ישנת בעליית הגג שהיתה לנו בצימר ובבוקר לא וויתרת על ארוחה איתנו.
ועוד לא ידענו שהשעון החל לתקתק...
בדצמבר של אותה שנה, בחנוכה, אבא ואני ציינו 25 שנות נישואים, הפתעת אותנו עם שירה ורועי במסיבה בקפה הבימה עם משפחה וחברים, כל-כך שמחנו להיות עם כל האנשים שאנחנו אוהבים...
והשעון המשיך לו לתקתק ...
בפברואר שבועיים לפני שנהרגת , אבא היה בחו"ל, חזרת מהבסיס ביום חמישי עם דגים שהבאת ממעיין ברוך, ובערב כשחזרתי מלימודים הפתעת אותי עם ארוחה ערב חגיגית שהכנת לשנינו לכבוד יום ההולדת שלי, רק אתה ואני וארוחת הדגים ששנינו אהבנו, רק אתה ואני באותה פרטיות של אמא ובן. הארוחה שהפכה לזיכרון המתוק והאחרון שלי ממך.
והשעון האיץ את מחוגיו והמשיך לתקתק,
ועוד באותו פברואר, אתה כאילו מנקה את השולחן וסוגר פינות... מחדש קשרים עם חברים, מצלצל לחברים ושואל לשלומם.
ובשבת האחרונה ב-27 לחודש, יום לפני האסון, סגרת שבת בבסיס, אתה מתיישב וכותב לאגף ההנצחה של משרד הביטחון ולמפקדת גולני את המכתב הזועם על ההזנחה של אנדרטה בתל-פאח'ר ...
ואתה לא ידעת שהשעון ממשיך לתקתק בקצב האכזרי שלו, מי ידע שנותרו לך רק עוד כמה שעות לחיות?
מי יכול היה לשער שאנחנו חיים על זמן שאול, ושפורים, יהפוך ליום הנורא בחיינו, מי חשב שהשעון מתקתק וקרוב לחצות היום של העשרים ושמונה בפברואר יעצרו חייך וחיינו?
לא ידענו אז שהסרט הגרוע בחיינו רק עומד להתחיל.
ברגע אחד אותה קשת צבעונית, שליוותה אותנו כל החיים, ברגע אחד השתלט עליה הצבע השחור. אתה נהרגת, ואני מתתי איתך, נשארתי עם נפש פרומה וכואבת, כואבת עליך, עלי וכל מי שנשאר מסביב.
ומתוך תחתית התהום הייתי צריכה לצמוח אמא חדשה, בלי קמצוץ של כוחות ומטען עצום של כאב וחוסר וודאות – הייתי צריכה להיות אמא חזקה, אמא מחייכת, תומכת, אמא שלא נשברת ולא נגמרת.
פתאום החיים התחילו לקבל פנים, תוכן, צורה ומשמעות השונים לחלוטין מהימים שהכרנו.
12 שנים שאבא ואני, עושים כל מאמץ אפשרי ולרוב על אנושי, לאסוף את השברים ולבנות את חיינו מחדש.
שעון חייך תיקתק והתנפץ ברגע, אבל שעון חיינו ממשיך לתקתק בקצב הקבוע שלו.
החיים נוקפים ומלאים בהתרחשויות, ואתה בכל רגע לנגד עינינו.
בכל התרחשות ובכל אירוע אתה מצוי אצלי בחזית הדברים, תמיד אני נושאת אותך על גבי. בכל מקום אתה מהלך איתי וחבוי אצלי בסדקים הצרים ביותר.
החגים לא הפסיקו להגיע והכסא שלך בכל מקום נותר ריק, והלב שלנו נקרע בין הכאב על חסרונך, לבין חובתנו המוסרית לתת לשאר בני המשפחה הזדמנות לחגוג את החג ביחד, בשמחה ובאווירה לה היינו רגילים.
קשה לנו כשאינך נוכח בנקודות הזינוק המשמעותיות בחיינו: שמחות במשפחה, לידות, חתונות של חברך....
לפני 10 חודשיים נולדה לשירה ולדני תינוקת חמודה גלי, אחות לליהיא ולעומרי, אושר גדול ללא ספק. אושר המציף בעוצמה לא קטנה גם את הגעגועים אליך, איתה אני ממריאה למחוזות הינקות שלך, עת אחזתי אותך בידיי וחיבקתי אותך בחיקי. משהו באפרסקיות שלה, במוכנות שלה לקבל אהבה אינסופית, יוצר גם ברגעי האושר האלה קישור מיידי אליך. ושוב אתה מגיע אלי, ואתה חסר לי, והגעגוע מציף ושוטף אותי.
אתה חסר לי במניין הילדים, אתה חסר לי במנין האחים, במניין החברים ועכשיו אתה גם חסר לי במניין הדודים.
ליהיא ועומרי מבינים שהיה להם דוד שלא הכירו, הם רוצים לדעת עליך ולהכיר אותך, ושואלים עליך ללא הרף, בעיקר הם אוהבים לשמוע על ימי הילדות שלך ומעשי הקונדס שעשית בצעירותך.
אלה הם הכוכבים המאירים את חיינו...
ורועי, לפעמים אני מביטה בו ורואה בו אותך, הוא דומה לך בשפת הגוף בהוויות פנים, אפילו יש כמה תכונות שלך- פנימיות, עמוקות, מהותיות, המתגלות אצלו, וזה מפעים ולעיתים מתעתע.
הרבה עידוד ולא מעט כוח אנחנו צוברים מחבריך ומכריך שעוזרים לנו לשאת בסבל הנורא של חסרונך. הם, בני הזוג שלהם וילדיהם, הפכו לחברים ובני בית אצלנו, כל המפגשים איתם, הכתף התומכת שלהם, היד החובקת והחום המוקרן מכל אחד ואחד מהם פשוט חישלו וחיזקו את הביחד שלנו.
אני רוצה להודות לבורא עולם שהעניק לנו לב כה גדול היכול לאכסן בתוכו אינספור געגועים, אינספור זכרונות ואהבה כה גדולה לסובבים אותנו.
ועל אף הכל, ולמרות הכל אני כנראה נאהבת על ידי האלוהים שנתן לי את הכוח להתמודד, שנתן לי את החיוך, ואת ניצוצות השמחה כשאני עם משפחתי האהובה, עם חברי היקרים, כשאני בחושך וכשאני באור.
אמא

POWERED BY קידום אתרים
© 2019 כל הזכויות שמורות למשפחת אל-קבץ