18.3.2016 - ההספד של מיכל גטניו-קלוש |

חזרה להספדים >

עמר יקירי,
22.2.16 יום שני בערב. הסתמסתי כרגע עם אמך היקרה ששאלה אם יש משהו מהספר שלך שבא
לי לקרוא, שמציג איזה פן חדש שלך.
אז קראתי את כל הספר מתחילתו עד סופו, ובחיי שהכרתי פן חדש שלך. לא באמת חדש, כי
לשמחתי זכיתי להכיר אותך ממש מקרוב ולא מעט זמן, אבל בכל זאת... אפשר לחגוג בת- מצווה
מאז שנכתבו הקטעים בספר, ואפילו יותר, ופתאום כשקראתי אהבתי את הספר ואותך אפילו עוד
יותר. כי הספר מציג אותך כמו שהיית באמת: מצחיק ומעצבן, רציני וזרקן, אגואיסט ואלטרואיסט,
חצוף ומצחיק, לא מקריב את עצמך אלא עושה בדיוק מה שאתה רוצה ומאמין בו, אבל מעל הכל היית
בן אדם טוב. חבר אמיתי, ובעולם שלנו היום זה נחשב לדבר נדיר.
למשל:
ביום ההולדת ה 22- עמר סיפר לי שביקש ג'יפ מהוריו מתנה, אז חיה אמרה לו שגי'פ הוא יקבל ליום
ההולדת ה -50  שלו, ושיתחיל לחכות.... בחיי שלא זכרתי את הסיפור הזה.
קטע שעמר כתב בכבודו ובעצמו:
"כאחת מאותן אלפי מסורות שיש בשבטנו ישנה מסורת שכאשר המרכז הצעיר מסיים את פעילותו
בשבט הוא נותן מתנה לשבט, ומי אני שאשבור מסורת זו "
עמר השאיר לשבט מתנה, חוברת עם עצות יעול מתוך נסיוני האישי, למרכזים הצעירים שיגיעו אחריו
ובחוברת רשימת ציוד ומסקנות לפעילויות העתידיות בשבט. את החוברת הוא חותם במשפט
האלמותי הבא:
"הדברים שכתבתי, הם בגדר המלצה, לאור הניסיון שצברתי, אך אל תשכחו שההחלטה הסופית היא
שלכם, בהתאם לאני מאמין של כל אחד מכם.
איזה מילים... בחיי, בן 18 וכבר מחונן לגילו.
אורן סיפר שכשהם ירדו לסיני, אחרי כמה זמן במקום, עמר לא הבנין על מה כל המהומה הזו סביב סיני,
כל הזמן הוא חיפש לעשות שם משהו... יום אחד הוא החליט לשדרג למוחמד את המטבח. הוא מצא
איזה דיקט שהיה זרוק בחוף, דפק כמה מסמרים ואילתר מדף תלוי, כמה הוא היה מבסוט מההמצאה
של עצמו.
קטע שאותי באופן אישי מאד הצחיק, הוא קטע של ליאני בו הוא מספר שפעם עמר לקח אותו ועוד
חבר מהצוות שלו בצבא לאבטח קורס של הצופים. "כל פעם שהלכנו לישון " מספר ליאני, "הוא הגיע
והציק לנו שנקום ושלא יראו אותנו ישנים כי זה פוגע לו במוניטין. בנו הוא נזף, אבל הוא בעצמו
הסתובב שם עם כפכפים מכנסיים קצרים וגופיה כמו איזה מנהל ..."
כשקראתי שוב את הספר, את כל הקטעים והסיפורים שבו, הבנתי כמה שאנחנו דומים, ואז הגעתי
לרגע בו מספרים עליך עמר, על הימים האחרונים שלך, על הדקות האחרונות, והקטע שחיה מספרת על
הדפיקה בדלת ... ונזכרתי בטלפון של אחותי שהודיעה לי שנהרגת.
ופתאום הרגשתי כאילו מתת שוב. ושוב דקירה בלב ואחריו בא השקט.

POWERED BY קידום אתרים
© 2018 כל הזכויות שמורות למשפחת אל-קבץ