עמר,
ושוב עוברת שנה... איך שהזמן רץ כשנהנים....
והחיים נמשכים...
החברים החדשים שלנו, עמר, מכירים אותך מהסיפורים ,
והסיפורים האלה, לפעמים קשורים אלים בעודך בחיים, ולפעמים לא.
איך הגענו למצב כזה שנשארת סיפור?
הפנים שלך מתחילים להטשטש... אני מודה.
ראיתי את התמונה שלך בעיתון, ופתאום התחלתי לשכנע את עצמי, שזה בכלל לא אתה.
יכול להיות שהשתנית?
יכול להיות שאנחנו השתנינו?
עמר, הכל ממשיך לרוץ ובלעדיך.
כל-כך הרבה פעמים צצות מחשבות בראש: מה היית לומד? מי היו החברים שלך? איפה היית היום?
סביר להניח שמחשבות אלה יטרידו אותנו עוד הרבה זמן.
אני מרגישה שמידי פעם אתה שולח לנו סימנים, ואולי אתה לא באמת שולח, אבל אנחנו , שכל-כך
רוצים לקבל את הסימנים האלה מוצאים אותם בכל צירוף מקרים שאנחנו נתקלים בו.
כל-כך הרבה פעמים קרה שכמעט הרמתי אליך טלפון, אושכמעט שאלתי איפה אתה ולמה לא
הגעת? ותמיד בשניה האחרונה אני בולמת את עצמי ונזכרת שקצת קשה לך להגיע...
מה יש אתה לא יכול להתאמץ קצת?
אני לא יכולה להגיד שהעולם נראה אחרת בלעדיך, יש הרבה דברים חדשים, הרבה שונה מאז
שעזבת אותנו ואת העולם הזה שלא זכינו לחחות אותו יחד.
אבל דבר אחד אני יכולה להגיד לך באמת באמת מבפנים, ה"כלום" שהשארת לנו בלב ימשיך להיות
תמיד חלק מכל מה שנעשה.
חוסר האונים וחוסר התקווה שנובעים מהידיעה שלעולם לא תחזור, ימשיכו לרחף מעלינוולהעיב על
כל שמחה אמיתית ככל שתהיה.
כמו שאתה יודע, אנחנו אנשים אופטימים, יודעים לשמוח, לקוות ולהאמין...
אבל כנראה שיש דברים שגם האופטימים לא יכולים להם...
אם אתה שומע אותי, אני מקווה שאתה יודע שכולנו כאן, לא מפסיקים לחשוב עליך, ולהתגעגע.
