2.3.2018 - ההספד של יוני גרוס |

חזרה להספדים >

19 שנים חלפו ואתה הולך איתי, בנקודות החשובות בחיי אתה איתי, חלק ממני.
בדייט הראשון שלי עם דגנית – סיפרתי לה עלייך והיא סיפרה לי על דוד גרנית שעימו שירתה בסיירת צנחנים -  וכך החלטנו שהשידוך הזה הוא בעצם שלכם, מלמעלה ,ושאתם שם למעלה די מרוצים מעצמכם.
כשהיינו בשנת השירות היה לי הרבה זמן לחשוב. לחשוב על מי האנשים שהשפיעו עלי... עשיתי לי רשימה של אנשים.  חשבתי על אבי ואיך הוא הקים את עצמו מהמעברה בכפר סבא, על סבא שלי שעלה לארץ. על אלון פרידמן שגרר את כולנו לגולני. דמויות מפתח בתהליך ההתבגרות שלי.
היום אני מבין את ההשפעה שלך עלי ועל מהלך חיי ואתה הפכת לחלק מהרשימה הזאת.  
אני זוכר אירועים משנת השירות, אנקדוטות.
אני זוכר את המאבק שלנו להחזיק אותך איתנו שלא תגוייס ותקבל את דחיית השירות, והמחשבות שליוו אותי האם להשאר לבד בקומונה של בנות אחרי שכבר הודעת שאתה עוזב.
אני זוכר את החדר שלנו, את הבלאגן התמידי שהיה בו, חדר שאולי נוקה פעמיים בכל השנה.
את נור הכלבה, את צבי הים שחיו באקווריום במרפסת – וכמובן -את הקנריות שהבאת. היו שתים, אחת עזבה אותנו די מהר, ואתה שריחמת על השניה היית משחרר אותה בחדר הארונות הצמוד שתוכל להתעופף קצת.עד שיום אחד גם היא נעלמה באופן מסתורי....התאוריה שלך היתה שהאחת מבנות הקומונה פתחה את החלון ושחררה אותה.רק אחרי שלושה חודשים נור (הכלבה) מצאה אותה מתחת לארון.... אני זוכר את הוויכוח העקרוני על הזקן שלך ואי הגילוח שלו.
אני זוכר את קורס הטיפוס שעשינו ביחד בירושלים לפני הצבא.
אני זוכר איך בטיול הקומונה הגדול לסיני - דאגת והסעת אותי במונית לגבול בחזרה ממצרים כשאני מיובש לגמרי.
אני זוכר אותך בניווטים בפרויקט גולני. את האיתנות שלך שאתה הולך לסיירת גולני ושהמפגשים עם דוד המ״פ הם לא רלוונטיים בשבילך. וכמה שרציתי לשכנע אותך לצאת לקורס קצינים ולהמשיך עם הפרוייקט  לא הסכמת להתחייב כנדרש שלא תלך לגיבוש.
אני זוכר את יום הגיוס המשותף לגולני.
אני זוכר מפגש מקרי במהלך מסע, שתי דקות היו לנו - ואיזה כיף היה לפגוש אותך ככה וכמה כח זה נתן לי.
בעיקר אני זוכר את הבטחון שלך וכמה הוא השפיע עלי ועיצב אותי – לקח לי שנים להבין.
אני זוכר איך נודע לי שנהרגת, ואיך באותו היום השתנו חיי. 
איך המערכת הצבאית לא ידעה לעזור לי באותה התקופה והתהום שנפער רק גדל.
ובכל אירוע חשוב אני מוצא דרכים שמגיעות אליך, ומוצא את עצמי נזכר וחושב עלייך.
היום גדי בננו הבכור בן 10, אני רואה אותו משחק כדורסל ונזכר בניסיונות העגומים שלי לשחק איתך איך כל פעם הוכחת לי כמה שאני גרוע.אני רואה אותו משחק וחושב איך אני עוזר לו לשחק עם בטחון ועוצמה כפי שאתה שיחקת.

עמר אתה כבר לא איתנו 19 שנים, אבל אתה עדיין חלק ממני, חלק חיי ונושם.

 

 

 

 

 

POWERED BY קידום אתרים
© 2018 כל הזכויות שמורות למשפחת אל-קבץ