21.3.08 - ההספד של אל-קבץ אבי |

חזרה להספדים >

פורים 1999 . באמצע החגיגות, דפיקה על הדלת.
פתאום חושך.
פשוט חושך. בלי שקיעה מקדימה, בלי התרעה. חושך מוחלט.
וכשהחושך כבה הופיעה מציאות חדשה. מציאות עם אפלה וחיים אחרים.
חיים בלעדיך עמר. פתאום נתלשת מהחיים ואתה איננו.
ומאז אותו פורים אנחנו חיים במציאות של אבסורד וסתירות .
מציאות של שיגרה יום-יומית ומרוץ החיים שלנו, מול חייך - שנעצרו. כמו שעון שהפסיק ללכת.
וּבהאבסורד הזה, אני-עומד בתווך, בין הקפאון שלך, לזרימת החיים שלנו. יד אחת אוחזת בך חזק חזק, שלא תברח לי, שלא תעלם, והיד השניה זורמת עם החיים השוטפים.
הפער הזה בין דמותך הקפואה, לבין החיים שלנו הממשיכים קדימה, קורע אותי .
ואני, עדיין לא יודע איך מאזנים? איך מאחים את חלקי הגוף הקרועים?
9 שנים אנחנו במצב של למידה. לומדים לא לשקוע בתוך הכאב.
להאחז בכל זיק של תקווה, ולהתרומם אחרי נפילות.
עמר,
9 שנים אנחנו בצל 22 שנות חייך.
9 שנים אנחנו מכילים כאב שהתביית בתוכינו ומכרסם בנו ללא הרף.
כאב עם אלף פנים, ונשמות בלי סוף. כאב על אבדן בלתי נתפס, על חיים מלאי שמחה ועשייה שנקטעו פתאום. כאב על החמצה כה גדולה של חיים.
והבטן מתכווצת ומתגוננת.
9 שנים ועדיין יש לנו מפגשים עם אנשים שהכירו אותך וחברים שלך, הפותחים מידי פעם איזה צוהר וחושפים איזה מעשה שלך, או איזו אמירה משעשעת, ואנחנו מאזינים לכל מילה, מלקטים כל הברה ומשננים כל פרט חדש.
עדיין לומדים אותך, ומגלים בך פנים חדשות שלא היכרנו. ונוצרים כל פירור מידע בתוכינו.
לפעמים אני מביט בחבריך ולא יכול שלא לדמיין איך אתה הייתה נראה עכשיו: איש צעיר במרוץ החיים, תמיר, חתיך, אולי קצת מתברגן.
כמוהם, אולי גם אתה היית בסיום לימודיך, בונה את עתידך ומבסס את מעמדך, ואולי גם ממסד את חייך.
כך עמר, מידי פעם אתה מעלה בי שאלות על רווח והפסד, שאלות של מיצוי והחמצה. ואין לי תשובות.
התרגלתי לעובדה שכנראה לעולם אשאל, ולעולם לא אדע.
יום רודף יום, חגים באים וחולפים, שמחות מתקיימות : במשפחה, אצל חברים שלך , ואתה לא פה, והשמחות הן כבר לא אותן שמחות שידענו פעם.
בפברואר חגגנו לאמא יום הולדת 60. עוד שמחה משפחתית, עם אותו חלל המלא בחסרונך, ודווקא בשמחות צצים הגעגועים והזכרונות, הם מגיעים בלי שום הזמנה. הם פשוט מגיעים.
ונזכרנו איך לפני 10 שנים אתה שירה ורועי אירגנתם לנו יחד מסיבת הפתעה. ואיזה רעיונות מוזרים ומצחיקים היו לך בתכנון המסיבה.
והפעם? שירה לבד במשימה המשפחתית, עם הרבה עזרה מהחברות של אמא.
יום הולדת שמח, ויום הולדת עצוב, עם המועקה הגדולה הזו שלא עוזבת.
כאילו אתה אתנו, כאילו אתה בתוכינו, ואתה איננו.
ובבית גדלים להם האחיינים שלא זכית להכיר, ליהיא ועומרי.
והלב נצבט על עוד החמצה שלך.
עבור השניים אתה האח של שירה ורועי, האח מהתמונות.
כן, כך הם מכירים אותך מהתמונות ומהסיפורים, בכל שיחה איתם שאתה יכול להשתרבב לתוכה, אמא ישר מוצאת איך לשזור איזו מעשיה או סיפור מצחיק עליך, בכדי שיכירו אותך עוד קצת ועוד קצת. ליהיא, כבר בת 4 ושואלת עליך המון.
ועומרי, בדיוק בן שנתיים, מזהה אותך בכל תמונה. כשאתה מחייך בתמונה הוא מחזיר לך חיוך.
כל ערב בתורנות הם מדליקים את המנורה שליד תמונתך, להאיר לך את הבית, בכדי שתראה אותם.
הקטנים האלה מאירים מעט את חיינו, ועוזרים לנו להאחז בעוצמה רבה יותר בחיים.
ורועי?
חזר מטיול של חצי שנה בדרום אמריקה. טיול עם הרבה אורך, גדוש במחשבות ובהרהורים על סידרי עולם, עליך ועל מה שהחמצת... אבל עם תחושה עמוקה שאתה איתו במסלולים ובנופים, מטייל איתו ומשלים מלמעלה את אשר לא הספקת.
ובבית, כמו תמיד, בערבי שישי, עדיין דולקים הפמוטים עם חמישה נרות. כמו שאמא נהגה לומר לכם - חמישה נרות - לכל אחד נר, שיאיר לו את השבוע.
כל יום שישי , גם הנר שלך דולק. כל ערב שישי אתה אתנו סביב השולחן, תמיד אתנו, מאיר לנו את השבוע, הולך אתנו לכל מקום ומאיר לנו את הדרך.
הולך אתנו ולא תופס מקום, אבל תופס כל-כך הרבה נפח.
נפח המלא באינסוף אהבה וגעגועים אליך.

POWERED BY קידום אתרים
© 2019 כל הזכויות שמורות למשפחת אל-קבץ