22.2.13–הספד של ליהיא וינשטיין |

עמר,
קוראים לי ליהיא ואני האחיינית שלך, אתה אח של אמא שלי. אני בת 9 וחצי, ואתה נהרגת 4 וחצי שנים לפני שנולדתי. תמיד היית בשבילי הדוד שלא הכרתי ולא ראיתי אף פעם.
אבל אני בכל זאת מרגישה שאני מכירה אותך די טוב. אני מכירה אותך מהתמונות וממה שמספרים עליך.
בבית: סבא, סבתא, אמא ורועי מדברים עליך הרבה.
מסבתא אני שומעת מה אהבת לאכול, דברים מצחיקים שהיית עושה ואיזה תלמיד היית.
מאמא אני שומעת איזה אח היית בשבילה, שלפעמים רבתם, אבל כשהייתם זקוקים אחד לשני הייתם הראשונים לבוא ולעזור זה לזה.
מסבא ומרועי אני יודעת שאהבת מאוד ספורט ושהיית אוהד של הפועל תל – אביב.
ועל עמר של הצופים ושל שנת השירות שמעתי מהחברים שלך.
אבל הכי אני מכירה אותך, מהספר שהוציאו לזכרך בו אני מעיינת מידי פעם .
וככה מכל מה שמספרים עליך, אני מכירה אותך יותר ויותר ולכן כל – כך עצוב לי שאתה לא פה איתנו.
אני חושבת שהיית יכול להיות דוד נהדר, ושהיינו יכולים להיות חברים ממש טובים, כי הרבה דברים שאתה אהבת לעשות גם אני אוהבת:
אנחנו מאוד אוהבים לטייל בארץ, ואני יודעת שגם אתה אהבת מאוד לטייל.
השנה התחלתי את הפעילות בתנועת המושבים, וחשבתי עליך, מה היית אומר כשהיית רואה אותי עם חולצה כחולה, בטח היית מנסה לשכנע אותי ללבוש חאקי וללכת לצופים.
גם אני כמוך אוהבת את הים. פעם שהלכנו לים עם סבא וסבתא, סבא לימד את עומרי להעיף עפיפונים, נזכרתי בך שגם אתה אהבת את הים וגם אתה אהבת להפריח עפיפונים.
הרבה פעמים בלילה, לפני שאני נרדמת, עצוב לי, כי אני חושבת עליך, על סבא, על סבתא, על אמא ורועי, שלהם אתה הכי חסר.
כשהייתי קטנה סבתא אמרה לי שאתה כוכב בשמיים שמאיר לנו את הדרך ושומר עלינו.
אבל היום כשאני כבר קצת יותר גדולה אני יודעת שאתה לא כוכב בשמיים אלא הדוד שאיננו פה איתי, הדוד ששומר עלי מרחוק. שלך באהבה, ליהיא.