22.2.13- ההספד של רועי אל-קבץ |

עמר
14 שנים חלפו מאז שאתה איננו, ולאורך כל השנים האלה אתה תמיד אצלי במחשבות. בכל צומת של חיי אני חושב עליך, איך היית מגיב או מה היית אומר... בדברים משמעותיים שעשיתי, תמיד הבעת את דעתך.
בימים אלה של בחירות ומחאות חברתיות המחשבות עליך הן בלתי נמנעות, אני יודע בוודאות שאילו הייתי חי היית שותף פעיל בכל אותם האירועים.
אך כייון שלא כך הם פני הדברים ואתה לא פה, אני יכול רק לחשוב על מה שאין, ולדמיין איך הדברים יכולים היו להראות.... לאן היית מנתב את חייך? מה היית עושה? באיזה שלב של חייך היית היום? שאלות שאין לי תשובות עליהן, אך מה שאני כן יודע, מכיר ותמיד איתי הם הזיכרונות שהשארת לי עם אובדנך. זיכרונות של 16 שנים של חיים לצידך.
בזיכרונות הכי מוקדמים וחזקים שיש לי ממך, אני רואה אותך עם כדור ביד. נשמת וחיית ספורט. שיחקת: כדורגל, כדורסל, כדוריד, טניס שולחן, באולינג וטניס. היית ספורטאי בנשמתך. ואני כאח הצעיר נדבקתי ממך בחיידק.
מרגע שעמדתי על רגלי לימדת אותי לגלגל כדורים. את הסלון בבית הפכת למגרש כדורגל מאולתר. הכורסאות היו השערים, ושנינו בעטנו בכדור והתרוצצנו בסלון כאילו אנחנו בתוך מגרש . כמה כלים נשברו אז, וכמה אמא כעסה על הנזקים שעשינו בבית.
כשהייתי בגן, לפעמים אתה או שירה באתם לקחת אותי. כשאתה היית מגיע, הובלת אותי ישר מהגן למגרש. אז בעצם התחלתי את צעדי הראשונים בכדורגל, כשאתה מנחה אותי איך לגלגל כדור ואיך לבעוט נכון. אני תמיד בעטתי ברגל שמאל, ואתה כל הזמן ניסית ללמד אותי לבעוט ברגל ימין. וזה לא הלך, עד היום אני בועט ברגל שמאל.
כשהתבגרנו נהגנו לשחק יחד ביום שישי - כדורסל בשבט הצופים, ובשבת - כדורגל במגרש של בית ספר "בכור לוי". היינו יוצאים יחד מהבית אתה נהגת באוטו של ההורים ובדרך היינו מחליפים כמה מילים עד שהגענו למגרש. במשחקים אלה של סופי שבוע היינו הרבה זוגות אחים, לפעמים שיחקנו אחים צעירים נגד אחים בוגרים, לפעמים יצרנו קבוצות מעורבות. כשהיית בוחר בי לשחק לצידך בקבוצה, "צעיר אתה איתי" כך קראת לי, היית מנחה אותי, על מי לשמור, איפה לעמוד, ואני הייתי נותן את כל כולי למשחק, כי לא רציתי לאכזב אותך על הבחירה שעשית.
מכששיחקת בנבחרת הכדורגל הכדורסל והכדוריד של רחובות אבא ואני ליווינו אותך כמעט לכל משחק. כמה הייתי גאה בהבקעות ובקליעות שלך. עם השנים הפכת ל -"אדום" אוהד מושבע של הפועל תל-אביב ואני ל -"ירוק", שרוף על מכבי חיפה. אני זוכר את חילופי הדברים והירידות הדדיות שהיו בינינו בעיקר בסופי שבוע לפני כל משחק. אני נשארתי ירוק, אבל עדיין אני עוקב אחרי כל משחקי הפועל תל אביב, וכל תוצאה שלהם מלוווה אצלי במחשבות עליך.
עוד אני זוכר את היום שלבשתי בפעם הראשונה את מדי הצופים, איך קשרת לי את העניבה סביב הצוואר, חייכת אלי עם הבעה של שביעות רצון ואמרת לי "שלא תעשה שם בעיות..." וכשיצאתי מהפעולה שמעתי את המדריך שלי אומר "אני מדריך את אח של אל-קבץ", באותו רגע הייתי כל-כך גאה בזכות הייחוס שדבק בי על היותי אח שלך.
כילד הרגשתי שאתה די מסוכך עלי, אך כשהתבגרנו והתחלתי לעמוד על דעתי היו בינינו לא מעט מריבות והתקוטטויות. הדבקת לי אז את הכינוי "שינדי" – מתוק בערבית, ובכל מריבה בינינו כשקראת לי בשם הזה, הכעסים שלי עליך התרככו.
כשעזבת את הבית ויצאת לשנת השירות ואחר-כך לצבא אהבתי לישון בחדר שלך, ולהתכרבל בשמיכה שלך. בדקתי את הגרוטאות שהיית אוסף, מידי פעם חיטטתי לך בדיסקים ובפתקים שהשארת על השולחן... ולמרות כל המאמצים שלי לטשטש את החיטוטים האלה, ידעת בדיוק מתי ביקרתי אצלך בחדר, ולא תמיד זה היה לרוחך.
כשהתגייסת והיית חוזר במדים הייתי מאוד גאה בך. לא היית דברן גדול, ולא הרבית לשתף אותנו בכל מה שהולך איתך בצבא. אני יודע גם שהסתרת מאיתנו דברים כי לא רצית להדאיג את אמא. תמיד צחקת על הפולניות שלה ועל כמה היא נלחצת מכל שטות. אני לעומת זאת , אף פעם לא דאגתי לך, בעיני היית גדול וחזק, ועם כל הגובה שלך השרית עלי המון ביטחון. בסופי שבוע כשחזרת לחופשות, אני זוכר איך בארוחות יום שישי הייתי מעדכן אותך בכל מה שקשור לצופים, החלפנו רשמים על המורים בבית- הספר, ובסיום כל שיחה היית מחייך את החיוך הציני שלך, ומחשב כמה ימי לימוד נשארו לי ללמוד עד סיום יב', זה התחיל מכיתה ח'.
גם כשהתבגרנו, נשארתי האח הקטן והצעיר שלך, לפעמים היית צוחק שאני לא מבין גדול במחשבים, אבל כשנתקלת באיזו בעיה במחשב תמיד קראת לי. כזה היית, בוגר ורציני אבל גם שטותניק , חם ודואג אבל מעמיד פנים של ציני .
חודשיים לפני שנהרגת אבא ואמא חגגו 25 שנות נישואין. אירגנו להם מסיבת הפתעה בקפה הבימה. שירה נסעה עם ההורים ואני נסעתי איתך. אני לא שוכח את הנסיעה הזו שלנו. כל הדרך דיברנו. היית כל-כך חם ולבבי, האמת היא שדי הופתעתי ממך. סיפרת לי על היק"ל, התעניינת בלימודים שלי, בפעילות שלי בצופים, רצית לדעת איך אני מסתדר עם ההדרכה בצופים. שיתפתי אותך בבעיות ובהתלבטויות שהיו לי אז, ואתה ניסית להסביר לי על אילו עקרונות אני חייב לשמור כמדריך. פתאום הרגשתי את הקרבה הזו אליך... בלי כל ההתגרויות והירידות ההדדיות. הרגשתי פתאום שאנחנו חברים, כל-כך שמחתי על הנסיעה הזו איתך שזימנה לי את השיחה עם התחושות האלה, כי חודשיים אחר-כך נחת עלינו האסון.
14 שנים עברו מאותו יום. ואני מוצף בגעגועים אליך ובהמון זיכרונות. זכרונות מימי הילדות ומימי הנעורים, וכל זיכרון מעלה בי חיוך וכאב. אתה חסר לי בכל-כך הרבה צמתים בחיי. חסר לי האח הבוגר שהיה לי. בחייך לימדת אותי להציב מטרות ולכבוש יעדים. ועכשיו כשאתה לא פה איתנו, לימדת אותי שלגעגוע אין גבולות, וגם לא לחלומות. בכל פעם שאני מתגעגע אליך, אני מתבונן בתמונות שלך וחוזר למחשבות ולזיכרונות, שם אני פוגש אותך, מרגיש אותך ומשתף אותך בכל.