10.3.2005 - ההספד של שירה אל-קבץ וינשטיין |

עומר
6 שנים בלעדיך וזה כל-כך הרבה זמן, וזה כל-כך קשה
מספיק זמן להבין שאתה איננו ולא תחזור עוד לעולם,
מספיק זמן להבין שזה לתמיד ושלא תגיע ככה סתם,
אבל לפעמים כשאני מסתכלת בתמונות, בסרטים, שומעת סיפורים –
אתה הופך לכל-כך מוחשי ואמיתי,
עד שמקננת בי התחושה, שאולי בכל-זאת עוד תגיע, עוד נראה אותך
זה הרי לא הגיוני שזה לנצח ושאתה פשוט איננו ולא תשוב עוד אלינו,
לא נתפס שלעולם יותר לא נראה אותך- פשוט לא נקלט.
מהיום שעזבת אותנו והשארת אותנו אבודים בלעדיך,
לא הפסיקו לזרום לביתנו סיפורים חוויות , מכתבים , סרטי וידאו
בדיחות, קטעים-
שנאספו והתקבצו לערימה גדולה
ואחרי הרבה עבודה – ימים ולילות , שעות בלי סוף , אין ספור דיונים,
מספר עורכים , כמה גרפיקאיות ובעיקר אמא אחת –
עומדים אנו כאן מולך גאים – עם ספר שעשינו במיוחד עבורך
ספר שהוא הכל אתה,
ספר שמי שלא הכיר אותך וירצה – יהיה לו מאיפה ללמוד עד כמה
מיוחד היית כמה הספקת ואתה כל-כך צעיר,
ספר שמי שהכיר אותך – ילמד עליך קצת יותר, כי הרי בינינו היית
איזה סוג של קובייה הונגרית שתמיד יש לה עוד איזה צד,וספר למי
שהיה קרוב אליך , שיהיה גאה על-כך שנפלה בזכותו האפשרות להכיר
אותך כשאתה עודך בחיים..
ואני- שבשבילי היית אחי הצעיר, מקבלת מזכרת מאח, שהיה כל-כך
מיוחד תמיד עבורי, כל-כך שונה- אך דומה , מזכרת לי ולילדי שילכו
ויגדלו, בלי הזכות הגדולה שהיתה אמורה להיות מנת חלקם בעצם
היותך ונוכחתך כדוד שלהם-
תפקיד כל-כך משמעותי בחייו של כל ילד גדל, דוד שהיה יכול להיות
יחיד ומיוחד כמו שרק אתה היית, הדוד שאף פעם לא יהיה להם.
הדוד היחיד שהיה יכול לקחת אותם לטיולים במדבר, לסיני, לצפון
לאיזה נחל, לדוג דגים בים, לאכול גלידה בחורף , להעיף עפיפונים,
לטפס על הרים – בקיצור דוד שכבר אין היום, כי יש דברים שרק אתה
היית יכול, ואת החלל הזה אף אחד, אף פעם לא ימלא, כי אי אפשר
פשוט אי אפשר.
ואני שואלת למה? למה זה קרה למה דווקא לך? דווקא לנו?
אבל יש דברים שכנראה אף פעם לא נבין, גם אם ננסה לא נצליח –
פשוט נלמד לחיות איתם, לחיות בחסרונם.