10.3.2005- ההספד של שכבת שורק |

עמר,
עברו 10 שנים מאז שעזבת את השבט ו- 6 שנים מאז שעזבת אותנו. הרבה דברים קרו לנו בשנים
האחרונות.
עשינו את הטיול של החיים, סיימנו את לימודינו לתואר ראשון ושני, שכטר אפילו התחיל דוקטורט,
שכרנו דירות, היו חתונות, אפילו יש ילדים, הצטרפנו לשוק העבודה, בקיצור נהיינו אנשים גדולים.
אבל הדברים לא כל-כך פשוטים כמו שהם אולי נשמעים, קרו גם הרבה דברים עצובים.
שחר דיין שהדריך אותנו בכיתה ח' נהרג לפני כמעט שנה, ואפרת חממה - חברתך לשכבה ולשנת
השירות איבדה את אחיה אופיר. היה לנו כל-כך מוזר לראות את ההורים שלך באים לנחם את אפרת
ומשפחתה.
וככה שוב אנחנו מוצאים את עצמינו נפגשים כל החברה משורק בבית הקברות, או בטכסים של הצופים
שבסופם – בצפירה –כולנו עומדים ליד האנדרטה שלך עם הכפכף שבכניסה לשבט.
וכן עמר, אנחנו שומרים על קשר בינינו , כמו שביקשת מאיתנו במסיבת הפרידה משורק, אבל
לצערינו בנסיבות פחות משמחות...
אז לקחנו יוזמה וקבענו אירוע לסוף החודש הזה "שורק – האיחוד", בטח יהיה שמח ונזכר במלא
קטעים, אך אם מישהו מהצד יתבונן בנו טוב טוב בעיניים, הוא יראה בדיוק מה כל אחד מאיתנו
באמת מרגיש... כבר 6 שנים אנחנו כאילו מנסים להחזיר את השנים אחורה ולחזור לגיל 17
ותמיד עולות המחשבות אם היית היום איתנו...  איפה אתה היית היום?
האם היית מוצא את האחת? איזה תואר היית מסיים? איפה היית גר? אולי היית כבר חזק בתוך
הפוליטיקה?!
אולי זה נדוש להגיד את זה אבל עדיין שלמה ארצי עושה לנו את זה...כל שיר שלו מזכיר לנו אותך,
ואתה יודע? דווקא יוצאות לו גם כמה שורות עם משפטים הגיוניים כמו:
"זה מה שנשאר, רק כמה רגעים / הרבה בדמיון ומעט בחיים"
מתגעגעים  אליך וכואבים את חסרונך,
החברים משורק.