26.2.2015 - ההספד של אבי אל-קבץ |

עמר,
61 שנים אנחנו נפגשים כאן סביב המציבה שלך, והאוויר פה מלא בכאב ובגעגוע אליך.
ואצלי גם בתחושה גדולה של ריקנות.
כולם פה, ואתה - שנעלמת לנו מהחיים כאילו נשארת מאחור.
אתה נעלמת, והכל ממשיך ללכת.
החיים נוקפים וגדושים באירועים ובהתרחשויות, ואנחנו כמו כולם, זורמים עם השיגרה.
והמציאות ספוגה בכל-כך הרבה שעות של הרהורים, של עצב ושל געגועים.
הגעגועים אליך מגיעים לפעמים לעוצמות שהיכרתי בימים הראשונים ללכתך.
והזמן מסתבר, לא באמת מקל. לעיתים הוא די מתעתע, כי הוא מציב אותך הכי רחוק והכי
קרוב בו זמנית.
אני מכיל אותך בתוכי ואתה קרוב, אבל אני לא יכול להאחז בך ואתה כל-כך רחוק.
הכאב מטבעו להחליש, ואילו הזיכרון מטבעו לחזק, והמלחמה היום-יומית שלנו היא
לשמור על האיזון בין הזיכרון והכאב.
לפעמים אני תוהה לעצמי וחושב שדווקא המחשבות עליך ואולי גם הגעגועים - הם אלה
שנותנים לנו את הכוחות להמשיך את שיגרת היום.
שש עשרה שנה שאתה כבר אינך. בזיכרון של כולנו נשארת צעיר.
בזיכרון שלי נשארת עם חלומות ותוכניות, מלא כוח כפי שהיית עד לכתך.
המרחק העצום שנפער בינינו והידיעה שהמרחק הזה לא יוכל להצטמצם לעולם, מכבידים
על הנפש ולא נותנים מרגוע.
. בחודש שעבר חגגנו עם חבריך את יום הולדתך. היית אמור להיות בן 73
בגיל הזה וודאי היית מספיק כבר לחוות טיול בעולם, ללמוד, לעבוד למצוא אהבה גדולה
וזוגיות יציבה, ובטח גם להקים משפחה. והחיים היו פרושים לפניך והיית בולע אותם.
הכל עבד טוב ונהדר, עד לאותו יום בו כל מה שהיה - פשוט נשבר ונגמר.
החמצת החיים הזו שלך - היא הדבר הקשה ביותר בשכול שנכפה עלינו.
ולמרות כל זאת לצד האובדן, למדנו לחיות עם עין אחת דומעת ועין אחת צוחקת. עם
חיים חסרים לצד צמיחה וחדוות חיים.
לפני כמה חודשים רועי התחתן עם סיון, כל-כך הרבה מרחב תפסת באותו אירוע.
ליקוש עומרי וגלי האחיינים שלך, שלא הכירו אותך מעולם, לומדים לדמיין את הדוד
שהחמיצו.
ליקוש שואלת עליך ומבקשת מאמא שתספר עליך... כאילו היא רוצה דרך הסיפורים שהיא
שומעת להיות איתך, לבלות איתך, לצחוק איתך, ולחבק אותך.
עמר,
כולנו מתגעגעים אליך וזה לא משנה כמה שנים עברו, אין יום שבו אני לא חושב עליך,
ומתרפק על כל מה שהשארת אחריך.