26.2.2015 - ההספד של דורית נאמן |

וככה זה היה צריך להיות השנה:
אתם עדיין הולכים לארוחות ערב אצל ההורים שלך,כבר נהיה שם ממש עמוס...הרבה ילדים,לא שאת חיה זה מלחיץ.... התינוק החדש קצת מתבכיין אבל אשתך מרגיעה אותו צ'יק צ'ק...אתה לא כל כך יודע מה לעשות כשהוא בוכה כי רוב הזמן אתה או בעבודה,או שיצאת לרוץ או לרכב על אופניים עם החבר'ה שלך או משהו כזה....כולם מעמיסים צלחות,בין השאר מדברים על הבחירות,אתה נורא רוצה להשאר נאמן למפלגת העבודה אבל השנה אפילו אתה כבר מבולבל....יש לך החלטה,אני רק לא בטוחה מהי....
ושוב הודעה ממני, מה בא לכם לעשות מחר?
בעיה, התינוק היה קצת חולה השבוע, ואתם די גמורים מכל הלילות הקשים...לאשתך אין כוח לזוז מהבית...אבל אולי תבואו,נעשה על האש?
סבבה. נבוא.
אז אנחנו באים,לי יש 3 בנות ולך 2 בנות ובן. הבנות הגדולות בגילאים קרובים. הן מתרוצצות יחד בחצר, משחקות בנסיכות ובמישפחה(במילעיל..). לא רבות בכלל,הרי אף אחד מאיתנו לא באמת אדם שיודע לריב....
אתה עומד על האש,מדבר על הפועל ועל כדורסל,בדרך קצת יורד על איך שאני משחקת...לא שאי פעם ראית אותי...
הטלויזיה בסלון שלך היא הכי חדשה וחכמה שיש וסביבה  יש כל מני קופסאות ומגברים...כדי ש''תוכל לראות משחקים כמו שצריך.....''
איזה מזל שהטכנולוגיה התקדמה...
אתה לובש מכנסי התעמלות קצרים וחולצת טריקו של מרתון ת''א,בשנים האחרונות התחלת לרוץ כי נוספו כמה צמיגים מיותרים ואין לך באמת בעיה להשאיר את אשתך עם כל הילדים בשבת בבוקר(כבכול בוקר) וללכת לרוץ....
בסוף הארוחה,אחרי הגלידה והאבטיח אתה מכין לכולם קפה שחור,לא שאין מכונה,אבל אתה מעדיף שחור...
כבר נהיה  מאוחר וצריך ללכת הביתה.הבנות נפרדות בחיבוק  ואנחנו מסכמים שצריך לעשות את זה יותר,אולי אפילו עם כל הקומונה....ושנינו מגחכים....
הדבר היחיד שמחובר למציאות מכל הסיפור הזה הוא שרק בזכותך עמר,אנחנו נפגשים....בקושי 3 פעמים בשנה...אבל גם זה משהו....
כמה רצית שנשאר בקשר....אז תודה!
אתה עדין לא פה,ועדין אני צריכה להמציא את המפגשים אתך,אבל מה שמיוחד בך כל כך הוא שממש קל להפגש אתך בדמיון. אתה חי וקיים בראש שלי, ואני מניחה שגם בראש של כל אחד מהנוכחים כאן, אפילו שעברו כבר 16 שנה.....וזה מה שבעצם הכי חשוב.....
מתגעגעים אליך כל כך!!!!!