26.2.2015 - ההספד של עידו עירן |

חזרה להספדים >

נפגשים כל שישי בשבט
לפעמים אחד מאתנו לא מגיע- השבתות לא מסתדרות או משהו כזה, אבל תמיד משתדלים לבוא.
איכשהו, לאורך כל הזמן שאני מכיר את עמר- צופים, טיולים, צבא, תמיד היו שם גם משחקי הכדורסל של שישי אחה"צ.
מסביב המולת השבט, חניכים- מדריכים וצעקות, על המדרגות בנות מעודדות ושחקנים שממתינים לתורם לשחק.
כשאני מגיע המשחק כבר בעיצומו- עמר כבר מזיע כולו, בגופיה נצחית, מתרוצץ על המגרש, מחלק הוראות בקול רועם ובתנועות ידיים אומר לכל שחקן בקבוצה איפה לעמוד, על מי לשמור, לאן לרוץ, ובכלל, מה לעשות על המגרש, שמא מישהו יעשה איזו טעות  ובגלל זה הקבוצה תפסיד.
כולם מקשיבים לו ועושים מה שהוא אומר, בכלל, קשה לו או להתווכח אתו, הוא מדבר בביטחון גמור בחצאי פקודות, וכמעט תמיד הוא גם צודק
המשחק הראשון נגמר, הפסקה קצרה לשתיה ומנוחה ,על המדרגות מחליפים כיפים, "מה נשמע" קצרצר, קצת סיפורים ועדכונים, חוויות מהצבא, ומייד ממשיכים למשחק הבא.
בדרך כלל הקבוצה של עמר מנצחת, הוא שונא להפסיד, וגם כשהוא מפסיד- מייד בוחרים בו להשתתף במשחק הבא, כי הוא מין ווינר כזה, ומכאן ועד הערב נכנסים לרצף של משחקים מתישים, עד שאין כוח או עד שהשכנה ממול יוצאת מבין התריסים וצועקת שנפסיק כי מאוחר ואנחנו מרעישים.
ככה זה כבר שנים, לא עייפות של צבא, לא גשם ולא חמסין,  מנעו מאיתנו את קדושת המפגש של שישי אחה"צ במגרש בצופים.
היום כשאני מגיע למגרש, כבר אין רעש, אין ריחות של זיעה, אין יותר משחק, רק דממה, ככה זה כבר שנה.
תמונות קפואות שלך עולות לי בראש, בפוזיציות ידועות מראש,עם המילים שהיו שגורות בפיך, ואני מדמיין- מה עשית כאן? מה אמרת? מה חשבת כשעמדת כאן? על מה הסתכלת?
אני בטח לא היחידי שנדמה לו שהוא רואה אותך בכל מקום, בפינת הרחוב עובר במכונית, חולף על פני ואז אני מסתובב בבהלה ומחפש אותך ביןהאנשים, אני יודע  שאינך שם ובכל זאת, בשמץ של תקווה
בכל מקרה, אני ממשיך לחפש ואני יודע שאני לא היחיד.

POWERED BY קידום אתרים
© 2018 כל הזכויות שמורות למשפחת אל-קבץ