22 שנה.
השנה זה בדיוק הגיל שהשנים שאתה איננו הן כמספר השנים שהיית בחיינו.
22 שנים שלמדנו לחיות עם חסרונך לצד היותך בזיכרונות של כולנו.
תהליך השכול והאבל הנו ארוך, מייגע, מייסר, משנה גוון וצבע.
בשנים הראשונות הרחתי את הריח שלך, ושמעתי את קולך. דמיינתי אותך נכנס ויוצא, אוכל, כועס, מתעצבן...
ולאט לאט הפסקתי.
היו תקופות שראיתי אותך פתאום ברחוב בדמות של מישהו אחר, כי היית דומה לו או שהוא לך, אבל גם זה חלף עם השנים.
כשהחברים שלך הלכו לאוניברסיטה, חשבתי מה היית בוחר ללמוד: ממשל, משפטים, או אולי מנהל עסקים?
וזה נשאר עלום.
השנים חלפו, התחתנו, נולדו לנו ילדים, וניסיתי לחשוב במי היית בוחר כאישה, האם היית שלם עם הבחירה שלך, האם היית הולך אחריה בעיניים עצומות? כמה ילדים היו לך?
וגם זה נשאר עמום.
האמת, שכבר הפסקתי לדמיין, הפסקתי להריח ולשמוע, זה חלף והכל התכהה, אך האובדן שלך, החור הזה בלב, החיסרון שלך, כל זה לא נשכח, זה לא נעלם ולא חלף, רק המשפחה איבדה גוון
אנחנו כבר לא אותה משפחה שהיתה.
כל כך הרבה דברים החמצת, כמה היית גאה פה בכולנו:
באבא ובאמא שלא הפסיקו לחיות, ומשמשים לכולנו דוגמא איך אפשר לחיות גם אחרי האסון הזה, הם תומכים, קשובים ותמיד שם בשבילי ובשביל משפחתי.
ורועי, שהדביק את הפער וחובק שלושה קטנטנים מקסימים, מצליח מאד ומחוזר בעבודה. כמוך גם הוא נדבק באהבה למטבח ומבשל מעולה.
ואצלי, בתוך ביתי שלושה שכבר לא קטנים, מתבגרים, מעצבים את אישיותם, מתחילים לסלול את דרכם העצמאית כבוגרים, מלאי עשיה ותוכן, דעתנים, מקבלים החלטות, כמה היית גאה בהם ובבחירות שלהם: בפעילות שלהם בצופים שכל כך משמעותית בחייהם, בשנת השירות של ליקוש, בכדורסל של עומרי, בקסם המיוחד של גלי, היית מת עליה.
היית מאד גאה גם ביכולת המופלאה של שלושתם להסתדר, קצת כמוך...
בשלושתם אני מוצאת הרבה ממך, עבורם אתה מאד משמעותי, הם מכירים אותך היטב, למרות שהם לא פגשו אותך אפילו יום אחד. הם מעריצים את דמותך והוויתך.
עמר,
חשוב לי שתדע, שאתה מאד נוכח בחיינו.
החמצת חיים שלמים, זה קשה ועצוב ובעיקר בלתי נתפס איך מישהו יקר נעלם בשבריר של שניה ומשנה חיים של כל כך הרבה אנשים יקרים, אנשים המנסים לחיות ולהחיות אותך בדמיונם ובזיכרונם.
