בן דוד יקר שלי,
פורים לפני 22 שנה, ההלם הנוראי, ופתאום אתה איננו, באמצע החיים כאילו נעלמת, וזהו.
אתה עם החיוך האולטימטיבי, מלא שמחת-חיים ודווקא בפורים.
ומאז פורים עבורינו הוא לא אותו פורים, החג העליז הזה הפך אצלנו ליום של מועקה וגעגוע. השארת אותנו עם כאב חותך וזכרונות בלי סוף...
וכאלה יש לי ממך המון, זכרונות שמלווים אותי יום יום שעה שעה והם לא מרפים.
זכרונות מהילדות, מימי בגרותך ועד היום המר הזה, היום שבו נשבר לנו משהו במשפחה.
עמר,
מרגע שנולדת, אנחנו יחד. גרנו בשכנות, ובין המשפחות הקרבה כל- כך גדולה. אחד בבית של השני, משחקים יחד, אוכלים יחד, מטיילים יחד, ישנים זה בבית של זה. הרבה מאוד ביחד משפחה מאוד מחוברת וזורמת.
ומטבע הדברים ערמנו ערימות של חוויות משותפות, שהותירו בכולנו ים של זכרונות.
לפעמים עולה לי זכרון מצחיק ממך שמעלה בי חיוך, כמו זה של אותה שבת, שהיית בן שנתיים בערך, הגעתם אלינו לארוחת צהריים, היית כנראה מאוד רעב, ובלי שאף אחד הבחין ניגשת לקערה של הכלב וחיסלת לו את כל תפוחי האדמה שהיו מונחים שם.
אני נזכרת בהשתוללויות אצל סבא וסבתא בחצר, איך חיטטנו בחפצים של סבא במחסן, ואיך הוא היה כועס עלינו על הבלגן שעשינו לו, ואז לידו היינו רציניים, וכשהיה הולך התפקענו מצחוק.
אני זוכרת איך בליל הסדר היינו מנסים להערים על סבא בקריאת ההגדה, כי תמיד, מרגע שהיינו מתישבים ליד השולחן, היינו רעבים.
גם כשעברתם לרחובות, לא וויתרתי על המפגשים בינינו. הרבה חופשות בילינו יחד, לא פעם הפרענו לחיה במנוחת הצהריים ואז היתה שולחת אותנו לשחק בגן שהיום נקרא על שמך.
וכך הזכרונות עולים וצפים. מידי יום צץ לו איזה זכרון אחר ממך, לפעמים זכרון עם חיוך וקריצה, ולפעמים זכרון עם כאב וגעגוע.
אני כל-כך מתגעגעת אליך ולביחד של שנינו, לשעות שישבנו רק אתה ואני, שנינו לבד.
כשהכנו יחד ארוחת צהריים, אתה את הפסטה ואני את השניצלים.
אני נזכרת באותו יום שבאת אלי ולימדת אותי איך להוריד קבצים מהאינטרנט, איך פעם ביקשתי ממך לקנות לי סיגריות, ואתה שהתנגדת לעישון ענית לי:
"נראה לך שאני אקנה סיגריות?"
אך בסופו של דבר קנית לי אבל לא הפסקת אחר-כל למלמל:
"אני לא מאמין שקניתי לך סיגריות".
שבועיים לפני שנהרגת קפצת אלי ביום ששי בצהריים לביקור, כאילו באת להפרד.
ישבנו ופטפטנו, העלנו זכרונות מסבא ומסבתא, סיפרת לי על הטיול שאתה מתכנן אחרי השחרור, ותוך כדי דיבורים אני זוכרת איך ביקשת שאפתח את הרדיו בגלי-צה"ל כי רצית לשמוע את שלמה ארצי ב"עוד לא שבת".
עכשיו אתה אינך ואתה כל כך חסר, אתה חסר לכולנו, למשפחה, לחברים... והגעגועים אליך רק הולכים ומתעצמים.
נכון, החיים ממשיכים בזרימתם אך הדרך בה הם מתנהלים כבר שונה, יש בה הרבה מועקה, עצבות ובעיקר געגוע.
בכל אחד מאיתנו נשאר משהו ממך. לכל אחד שהכיר אותך יש את העמר שלו, ולי נשאר העמר המיוחד לי, שאני שומרת עמוק עמוק בלב שלא יעלם.
