23/03/2014 דנמרק
היי חיה ואבי,
את עומר כמובן אני לא שוכח, אני כבר הרבה שנים מרגיש שהמאבק האמיתי אצלי הוא על הזיכרון. הזכרונות שלי מעמר שמורים איתי, ושכשאני חושב עליו הוא תמיד באותה הבעת פנים, תמיד מחויך, ואני שומע את קולו שקורא לי כמו שרק הוא קרא לי.
יום אחד, באמצע יום העבודה די מזמן, נזכרתי ביום ההוא שיצאנו שנינו לגיבוש של סיירת מטכ"ל. הפסקתי הכל ניגשתי למחברת ורשמתי הכל. והזיכרונות עלו וצפו.
זה היה בוקר יום שני , אנחנו בדרך לגיבוש של סיירת מטכ"ל. כמו תמיד היה זה אבי שהסיע אותנו למכון וינגייט, הוא הוריד אותנו ליד השער, ואנחנו שני נערים עם תרמילי גב ענקיים, עם קילוגרמים של פירות יבשים עולים במעלה הכביש, מלאים בהשד יודע מה. לורן, המאמן שלנו לקראת הגיוס, תמיד הזכיר לנו לקחת פירות יבשים, כי זה מקור אנרגיה מצויין. בערב לפני היציאה הנחנו את התיקים זה לצד זה אצלכם בסלון וצילמנו אותם למזכרת. כשאני חושב על זה לפעמים, אני פשוט לא מאמין עד כמה היינו 'מורעלים'. בכלל לא היה לנו ספק שאנחנו שואפים להגיע הכי רחוק שאפשר, ולכן שנינו, שעברנו די בקלילות את הגיבושון המקדים, בחרנו בסיירת מטכ"ל כאופציה מועדפת, ואומנם כמה שבועות אחרי הגיבושון, הגיע מכתב הזימון .
נכנסנו דרך השער והתחלנו ללכת... ידענו שמצפים לנו חמישה ימים בתנאי שדה, אז חשבנו שכדאי לבקר בשירותים נורמליים לפני שמתחילים. מצאנו איזה בניין ריק בתוך מכון וינגייט ופשוט נכנסנו לתוכו. התיישבנו תא ליד תא, מחרבנים מפחד, פשוטו כמשמעו. ניסינו להפריח בדיחות, אבל האמת הייתה ששנינו היינו מלאי חששות לקראת הצפוי לנו בימים הקרובים.
התאמנו בשיא הרצינות אצל לורן, במושב ישרש ובחוף הים של ראשון לציון, שלוש פעמים בשבוע במשך חודשים רבים במיוחד לקראת השבוע הזה. שנינו היינו הראשונים מבין כל החבר'ה שיצאו לגיבוש של ה"יחידה", וזה רק הוסיף עוד לחץ. הנחמה היחידה שמצאנו הייתה בידיעה שאורי גוראון, שכבה מעלינו בשבט, התגייס ושרת כאפסנאי ביחידה, וקיווינו שאולי נזכה לקצת יחס ממנו. גם כן נחמה, שאפילו לא התממשה.
ירדנו אל הגבעה והתחיילנו. לצערנו, ואולי במכוון, לא שובצנו לאותו צוות. אך בשעות המשותפות של הצוותים השתדלנו תמיד להיות יחד. תמיד חיפשנו אחד את השני, בהמתנה לאוכל ובארוחות היינו יחד, קשקשנו קצת, צחקנו והכל בחיפזון.
כל יום היה מפרך יותר מקודמו, אך כל לילה, למרות העייפות, לא ויתרנו ונפגשנו, כדי לחזק זה את רוחו של זה. ישבנו מחוץ לאוהל הסיירים הקטן והחלפנו חוויות, שיתפנו אחד את השני באירועי היום. ייעצנו זה לזה מה כדאי לעשות בתרגיל מנהיגות מסוג כזה, ואיך כדאי לנהוג בדילמה מסוג אחר. התלוצצנו וצחקנו יחד, כך גם הפגנו את המתח שהצטבר בנו כל היום. חצי שעה קצרה, אבל חיונית לפני שקרסנו לתוך שק השינה. וכל זאת כמובן, תוך נישנוש פירות יבשים ומריחת וולטירן ובנגאיי – משחות הפלא לשרירים דואבים. גבעה שלמה בוינגייט הסריחה מהמשחות הללו במשך שבוע שלם. עד היום הריח החריף של בנגאיי עושה לי בחילה.
ערב אחד הסתדרנו בשלשות לפני הכניסה לחדר האוכל. אסור היה לדבר, אבל כולם דיברו, וגם אנחנו. פתאום הופיע הרס"פ והרעים בקול: מי דיבר? כולם נאלמו. רק שתי ידיים סמוכות התנופפו באויר. עומר ואני כמובן. שנינו זכרנו את מה שלורן נהג לומר לנו תמיד "אמינות מעל הכל". הרס"פ קרא לנו לגשת לראש התור, כי היינו היחידים שהעזו להודות שדיברו.
אין ספק שהאימונים שעברנו אצל לורן הכינו אותנו היטב לגיבוש, פיזית כמובן, אבל לא פחות חשוב - מבחינה מנטאלית. אני זוכר בבירור שהאופציה של פרישה, שהייתה פתוחה בכל שלב בפני כל אחד, בכלל לא הייתה קיימת מבחינתנו. ככל שהתקדם הגיבוש הצוותים הצטמצמו משמעותית, אך למרות הקשיים והלחצים השקענו מאמץ רב והגענו לקו הסיום. בסוף השבוע, בסיום הקורס כולם נאספו ואנחנו עמדנו יחד, מנסים להנמיך ציפיות: "אין סיכוי שעברתי", "לא הייתי מספיק טוב" אמרנו, אבל בלב, שנינו כמובן ייחלנו. כשגמרו להקריא את מתי המעט שעברו ליחידה (שניים. אני לא אשכח את זה. שניים!) עברו להקריא את שמם של חמשת ברי המזל שעברו לשלד"ג, ושוב התרגשנו, אבל גם הפעם שנינו לא נמצאנו בתוכם.
אחר הצהריים אבי שוב הגיע ואסף אותנו מהשער. בנסיעה עומר ואני לא דיברנו על זה, אבל כאילו החלטנו יחד שלא ניקח את הכישלון הזה באופן דרמטי. בדרך עצרנו אצל אסא ליד רמלה, לטעום ציביליזציה אחרי שבוע בחולות. חומוס פטריות וסטייק בפיתה.
וכשהגענו לרחובות, מן הסתם נחתנו ישירות בשבט וירדנו מיד למחסן, להגיד שלום לחובש. הוא פשוט לא האמין לנו ששנינו לא עברנו, הוא היה משוכנע שעברנו, או לפחות אחד מאיתנו. היינו כל כך מחויכים ומבסוטים, שהוא היה בטוח שאנחנו עובדים עליו. אבל האמת היא שפשוט היינו מאוד גאים בעצמנו על שסיימנו את השבוע הזה, ללא ספק המבחן הפיזי והמנטאלי הכי קשה שידענו עד אז.
עוד זיכרון שלי מעמר.
אני שולח לכם חיבוק גדול מכאן,
ממני, שאוהב אתכם מאוד, שחר.
שחר
