24 שנים ולא דיברתי באף אזכרה...
עבר כל כך הרבה זמן ונאמר כבר הכל.
הדבר הכי חזק שנשאר אצלי, הוא החוסן של עמר. הביטחון העצמי שלו.
הקושי לערער אותו.
המוטו שלו: את דואגת? כי אני לא..! ובאמת- אני תמיד דאגתי.. והוא לא.
ככל שאני מתבגרת אני מבינה כמה זה קשה לעשות את הדבר המובן מאליו
הזה- לגדל ילד עם חוסן ועם ביטחון עצמי, עם חיוך על השפתיים, ועם חיים שמובנים מאליהם בשבילו.
ואני תוהה, באיזה בית צריך לגדול בשביל לצאת כמו שעמר, שירה ורועי יצאו.
מהפרספקטיבה של היום זה מה שהכי חשוב.
עשיתם עבודה ממש טובה אבי וחיה.
וגם אנחנו זכינו בכם כבית.
