מתוך דברים שקראתי ב-2019 בירושלים בערב יום הזיכרון שהקדישו לעמר.
"התחושה שכל אחד מאתנו הוא טיפה בים, עלולה לעורר חוסר אונים, ואפילו חוסר משמעות, כי מה כבר אני לבדי יכול לעשות?"
אבל אם נקשיב טוב לסיפור חייו של עמר, נגלה שגם אדם אחד יכול לעשות הרבה!
כמו שכתוב על הפוסטר הענקי שהיה תלוי מעל למיטה של עמר:
"להשיג את הבלתי אפשרי"
תדמיינו את עמר לרגע יחד איתי, הולך על שפת הים או ברחוב, גופיה וכפכפים, רוב הזמן עם חיוך ובגדול- מבסוט מהחיים. עמר ידע להנות מהחיים.
חשוב לי להציג אותך כמו שבאמת היית, הייחודיות והנדירות נעוצות לדעתי דווקא בפשטות: מצחיק ומעצבן, רציני וזרקן, אגואיסט ואלטרואיסט, חצוף, מצחיק, לא מקריב את עצמו אלא עושה בדיוק מה שהוא רוצה ומאמין בו, אבל מעל לכל- בן אדם טוב, חבר אמיתי.
חיה סיפרה לי שבכיתה ו' כל תלמיד הזמין תלמיד מג'ואריש לביתו. אליך הגיע סלים להתארח בארוחת צהריים, אחר כך הזמנת אותו אליך לחדר, שיחקתם יחד, ירדתם לחצר ושיחקתם כדורגל. חודש לאחר מפגש זה, אתה התארחת בג'ואריש בביתו של סלים. בסוף מפגש אמרת לאימא שסלים אוהב אותם דברים שאתה אוהב ספורט, ובעיקר כדורגל,
"הוא חבר טוב שלי, חבל שהוא לא גר אצלנו בשכונה"
1995 הייתה שנה סוערת מבחינה פוליטית. הרבה הפגנות, ויכוחים ברחובות שגלשו לאלימות מילולית ועוד.
היו לך דעות מאוד מגובשות בנושאים הפוליטיים. התפקדת למפלגת העבודה, ובכל שיח פוליטי ידעת לתת את כל הסיבות שבעולם לצדקת דרכה של המפלגה.
הערצת את ראש הממשלה רבין. בימי שישי, נסעת והצטרפת למשמרות ההזדהות שעמדו בחזית ביתו.
כשרבין נרצח כל חברי הקומונה עלו לירושלים כדי לעבור על פני הארון.
בחנוכה, לאחר הרצח, נסעתם לקרית ארבע למפגש הידברות עם בני נוער תושבי המקום. הרעיון היה לקרב בין הפלגים השונים בעם.
התרגשת לקראת המפגש. ידעת בדיוק מה אתה הולך להגיד ולהסביר, אך בסופו של המפגש אמרת שכל אחד מהצדדים התחפר בעמדותיו, הייתה הקשבה, אבל לא היה שם את מי להזיז.
"אין ברירה צריך ללמוד לחיות איתם ביחד, למרות השוני" אמרת.
חודשיים לפני שעמר נהרג הוא נרשם יחד עם חבר מהצוות בצבא לשמש כפרלמנטר צעיר של הכנסת. מטרת הפעילות היתה הדברות בין הקבוצות החברתיות השונות בארץ-ימין שמאל, יהודים ערבים, חילונים - דתיים... המפגש הראשון התקיים אחרי שעמר נהרג, חברו דאג לספר עליו, וכל החברים עמדו דקה דום לכבד את זכרו.
אורן סיפר שכשהייתם בסיני, אחרי כמה זמן לא הבנת על מה כל המהומה, ומה באתם לעשות שם. לפתע מצאת את עצמך מאלתר מדף במטבח ויחד צבעתם שידה בצבע תכלת ורק אז נירגעת.
אספר על תהליך ההתמודדות שעברתי, עליו כתבתי בספר "שמש בכיסים"
15.5.99
3 חודשים אחרי שעמר נהרג כתבתי ביומן:
"היום בערב הייתי אצל עמר בבית הקברות. די! באמת שאין לי יותר כוחות! פשוט אין. כל טלפון - אי אפשר לדעת מה יהיה האסון הבא.
מצד אחד בא לי לעשות דברים כיפיים ולהנות, למשל-
אתמול בערב הייתי בדיסקוטק בנען והיה פשוט מעולה, כבר 3 חודשים שלא רקדתי בכלל, וכל כך הייתי צריכה את ההשתגעות וההתפרקות הזאת. פגשתי שם את אלה מהקורס של החברה להגנת הטבע, כשעמר ואני היינו רק בהתחלה ולא הפסקתי לדבר עליו. היא אמרה לי:
"רציתי להתקשר אליך כששמעתי את זה וכו'... בקיצור דיברנו עליך".
ואז אחרי שאמרנו שלום,
עמדתי לי באמצע הרחבה
בין צחוק לבכי
בין כאב לשמחה
בין להתיישב ולבכות, לבין לרקוד ולהשתגע
ולרגע פשוט לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
ואז, חברים שבאתי איתם הרקידו אותי וחזרתי לרקוד,
כשכל תנועה בדקות הראשונות היתה במקום עוד דמעה.
13.7.16
לפני כמה שנים במהלך טיפול שעברתי (גם עליו מסופר בספר), נזכרתי שוב באותו הרגע, וכך כתבתי ביומן:
"אותו רגע בו עמדתי שם מוסיקה חזקה סביב, מישהי אמרה לי ששמעה על עמר והיא משתתפת בצערי. מה שנקרא הסירה אבן מליבה, אך הניחה עלי סלע עצום שכמעט פירק אותי, ברגע היחיד בחודשים הללו שהייתי לגמרי לא מוכנה, לא בתפקיד. זה היה רגע פוטנציאלי להתרסקות טוטאלית, עקב הפער בין מוות והאין שהרגשתי, לעומת החיות שהייתה שם סביבי."
במהלך הטיפול וכתיבת הספר עלתה השאלה: מה המחיר של רגעים כאלו? של פערים גדולים כל כך בין החוויה הפנימית להתנהלות כלפי חוץ.
בין שמחה בהזכרות ברגעים טובים, לבין רגעים בהם האין, המוות החוסר מכה בנו מחדש בכל הכוח. מושך מטה מטה...
למעשה לא חייבת להיות כאן סתירה, מה שהיה באמת היה, ובאמת מילא אותי בשמחה.
ואמנם מה שהיה, הקשר עם עמר, אינו עוד. אבל יש הרבה אחר.
זה לא יש. אין וזהו. אלא: יש-אין ויש אחר. לפעמים תחושת אשמה מקשה עלינו לראות את היש האחר, כאילו שאם נכיר בו- אנחנו מבטלים או מוותרים על מה שהיה.
הכל יכול להתקיים יחד בתוכינו, במקביל, שני הניגודים נמצאים יחד זה בתוך זה, משלימים אחד את השני.
עמר ידע לסמן לעצמו מטרה ולעשות כל מה שאפשר כדי להשיג אותה, אמונה ברעיון המשולבת בעשיה, יחד עם הנאה מהדרך!
יש לי אמונה, שרק הולכת ומתחזקת, שעמר בא לכאן ל-22 שנה, ולגמרי עשה את שלו.
חי את החיים, נהנה מהם, צעד בנתיב שבחר וסלל לעצמו, תוך התקדמות בהגשמת ייעודו.
ומה אתנו? האם גם אנחנו באופן הכי כן ופשוט צועדים בנתיב שלנו?
שנדע למצוא סדקים של אור גם ברגעי חושך ומשבר.
