30.3.1999 - בשלושים - ההספד של משפחת צופי רחובות |

עמר,
מקבלים את ההודעה הנוראה מכל, כך מפה לפה עוברת השמועה. מסרבים להאמין,
מקווים שזה לא נכון, ובלי לחשוב פעמיים פשוט הרגליים מובילות אותנו לעבר
השבט – הבית השני שלך.
כמה נתת מעצמך – מדריך, מרכז, אח"כ גם תרמת בשנת שרות.
להגיד בנאדם "מדהים", "נפלא" – זה להמעיט בערכך.
עמר, לא סתם אומרים שמשהו שם למעלה בוחר לעצמו את הטובים ביותר. עם
החיוך המקסים, העיניים הכחולות, שתמיד אמרו כל כך כל כך הרבה, והקרינו כל
כך הרבה חום ואכפתיות, פק"ל קפה, משחק השח מט הנצחי והשגעון שלא עזב
אותך – הצופים.
איך היית מתקשר מהצבא אלינו, לוודא שהכל בסדר ואיך תמיד היה חשוב לך קשר
אישי עם כל אחד ואחת.
למדנו להכיר אותך וכמה שהכרנו, לא הכרנו מספיק בכלל.
מה שנותר לנו, זה להעריך. להעריך ויותר מכל לא להאמין איך אחד גיבור כמוך
הלך מעימנו והותיר זיכרון נפלא בכל אחד מאיתנו: החינוך לפטריוטיות, אהבת
הארץ, היציאה לכל טיול ומפעל אפשרי, והשאיפה התמידית הזו – לתת מעצמך
כמה שיותר.
ועכשיו, נתת את הכל !
אז פורים שמח זה כבר בטח לא יהיה, וכל מה שנותר זה לקוות, שאם אתה מתבונן
עלינו שם למעלה, אתה גאה, כי כולנו כאן למטה גאים ואוהבים אותך.
תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים.
להורים אבי וחיה, ולאחים שירה ורועי שלנו – היו חזקים !
אתכם באבלכם הכבד
משפחת צופי רחובות.