עמר בן דודתי.
מרגע שנולדת אנחנו יחד. גרנו ברמלה בבתים סמוכים, אתם תמיד אצלנו ואנחנו אצלכם...
הכל עשינו תמיד יחד: ארוחות שבת משותפות אצל סבא וסבתא, כמעט כל חופשה בילינו אצלם בחצר, ימי הולדת, חגים תמיד חגגנו יחד... עם המון שמחה, שובבות של ילדים, מצב רוח טוב ובכיף גדול.
אני מכירה אותך מצוין, כבן דוד קרוב וכחבר,
ומאז שנהרגת למדתי עליך עוד הרבה דברים שפחות הכרתי בך כנער מתבגר וכחייל.
אבל הפעם אני דווקא רוצה לספר על פן שאולי פחות הכירו אצלך – על הכישרון הגסטרונומי שלך.
התמזל לי והכרתי את האהבה שלך לבישול ובעיקר לבישול הסיני.
באחת מחופשות סוף השבוע שלך, ביום שישי בצהריים, התקשרת לאמא והצעת לבוא ולבשל לנו אוכל סיני, באותה נשימה אמרת שאתה מביא את כל המצרכים.
לא לקח הרבה זמן, והתייצבת אצלנו.
מיד נכנסת למטבח, והתחלת לתת לאמא הוראות:
"תני לי 5 קערות קטנות, קרש חיתוך, סכין, ווק, ושמן... "-
-"לעזור לך?" שאלה אמא,
-"לא" ענית, בפה מלא חיוך.
הסיכום היה, שאתה מבשל ואמא מנקה...
ואז- חתכת, קילפת , שטפת וטיגנת במיומנות של שף, וכשאמא אמרה לך שאתה ממש מקצוען, חייכת במבוכה.
גם כשאמא ביקשה ממך כל מיני הסברים וטיפים בבישול הסיני, נידבת והסברת הכל במבט מחויך, שרוצה כאילו לומר -
גם אם תעשי... לא יצא לך כמו שלי...
פתאום אמא שלך, שהיתה בדרכה מבית הספר הביתה, הגיעה.
אני זוכרת כמה היא הופתעה לראות אותך אצלנו במטבח...
כשהיא ראתה שאתה עסוק בבישולים היא לחשה לאמא באוזן:
"הוא מבשל לא רע, אבל הוא בלגניסט נוראי במטבח".
ואכן, סימני הבישול היו בכל מקום, רצועות של גמבה ובצל על השיש, הכיור היה מלא בקליפות, אך הלכלוך היה בטל בשישים לעומת התבשיל שחיכה לנו.
כמה מחמאות קיבלת מכולם על הארוחה שהכנת.
היו אלה שעות נפלאות שבילינו במחציתך, שעות שהשאירו לכולנו זיכרון מיוחד מלא בטעמים.
שבועיים אחרי אותו יום שישי, נהרגת, ומאז הכל כבר לא אותו דבר.
ה
