לפני עשרה ימים ראיתי אותך ברחוב. אני הייתי ברכב ואתה עמדת במעבר החציה, במדים, יד אחת בכיס, בנונשלנט מחכה לאור הירוק שיאפשר לך לחצות את הכביש. על פניך זקן לא סגור על עצמו במסגרת של הפנים. לא ראית אותי, הסתכלת אל השמיים וכשעברתי אותך אתה התחלת לחצות. הסתכלתי שוב לאחור במראה, מבקשת לאשרר את מה שראיתי, אבל אז כבר תפסתי את הראש - לא עומר, ולא חייל.
תהיתי לעצמי אם זה קורה לאנשים נוספים – האם גם הם רואים אותך לפעמים, ואם כן, האם גם אצלם אתה נשארת בגיל 22 במדים?
לא חלפה חצי שעה מהמפגש שלנו במעבר החציה ופתאום הגיעה ההודעה המבשרת על קיום האזכרה, כמו הכנת אותי מראש להודעה הזו שמגיעה כל שנה ומטלטלת כל פעם מחדש, כאילו לא עברו 26 שנה.
עומר ואני נפגשנו בעיקר במקומות בהם היה נדרש איזשהו מבוגר אחראי – אני הייתי המבוגר והוא היה האחראי.
כך היינו שנינו נציגי שכבת שורק בהנהגת השבט, כך נפגשנו שנינו במועצת תלמידים בבית ספר.
היית כמו האבא של השכבה – תמיד שם, תמיד מוביל, מתכנן, מנהל, מארגן, מסדר, מייעץ, תומך. תמיד נתת הרגשה של ביטחון, גם כשידעת בינך לבינך שאין לך מושג לאן הסיטואציה תתפתח.
נתת תחושה שהכל קטן עליך ושאפשר לסמוך עליך, וכל זה עם חיוך מאוזן לאוזן ועיניים ירוקות טובות שובבות ומבריקות.
כשסיימת את תפקידך כמרכז צעיר בשבט שניר השארת מדריך כתוב - חוברת עם תובנות וטיפים מהניסיון שצברת.
"הגעתי למסקנה שרק מתנה אחת יכולה לתרום ולהועיל לשבט וזה - הניסיון שלי כמרכז צעיר " כתבת בדף הראשון של החוברת.
"במהלך כל השנה, לאחר כל מפעל ומפעל כתבתי הסקת מסקנות, שמרתי רשימות ציוד תכניות עבודה ועוד..."
כאילו ידעת שלא תהיה כאן מספיק זמן כדי להעביר הלאה את התורה.
"תקופת שורק בשבילי היא תקופה של כיף"
אמרת במסיבת סוף יב' שלנו שהתקיימה אצל אדוה על הגג.
"זו התקופה הכי משמעותית מגיל הנעורים שלי, תקופה שאני ודאי לא אשכח, אני מקווה שגם בעתיד נשמור על הייחוד שלנו, שנשמור בינינו על קשר ושיהיו לנו הרבה מפגשים"
אמרת והיה לך קשה לנשום מרוב המועקה שבפרידה מהשבט, ומאז זו צוואתך עבורינו.
משפחת שורק חזקה ואוהבת, אנחנו שומרים על קשר כמו שביקשת, מתפעלים קבוצת וואטסאפ פעילה ועוזרים אחד לשני להשאיר זכרונות בחיים, נפגשים מספר פעמים בשנה, מחבקים את המשפחה האהובה שלך, ובכל יום זיכרון מתייחדים עם זכרונך ליד הכפכף.
רק אתה – אינך, ובכל זאת ישנו.
כי אם אחד מאיתנו הולך מעימנו, משהו מת בנו ומשהו נשאר איתו.
רונה פרליס -זינמן
