חלפו להם 26 שנים, מאותו יום נמהר, בו התבשרנו על נפילתו של עמר.
כשחיה פנתה אלי לשאת דברים באזכרה וכשהתחלתי לכתוב את הדברים, הציפו אותי מייד שתי מחשבות.
הראשונה, במבט לאחור מה עברנו כולנו ב 26 השנים הללו, במישור הלאומי ובמישור האישי, ומחשבה שניה מה היה קורה אילו עמר היה בינינו היום, בן 48, עם משפחה, ילדים וחלומות שלא התממשו.
נהגנו ואנו נוהגים להיפגש עם אבי, חיה, שירה ורועי במפגשים משפחתיים ובחגים, וצברנו לא מעט זיכרונות משותפים.
אך מעבר למפגשים המשפחתיים, בחרתי לשתף אתכם בשלוש תמונות בהן נפגשתי עם עמר במהלך שירותו הצבאי.
בפעם הראשונה, עמר הגיע ללשכתי (אז שמשתי כמפקד מצ"ח), כחייל בסיירת גולני ולאחר פציעה ברגלו. הוא ביקש להתייעץ באיזה תפקיד עליו לבחור להמשך השירות, עקב הורדת הפרופיל.
קיימנו שיחה מעמיקה על משמעות השרות בצה"ל, ועמר התעקש שלא לבצע תפקיד מנהלתי, וחיפש פתרונות להמשיך ולתרום בשירות משמעותי וקרבי, חרף המגבלה הרפואית.
כך הוא תפס את השירות, שמגבלה רפואית, גם אם היא אמיתית ורצינית, לא תסיט אותו מהמסלול שהציב, להיות חייל קרבי, ושעליו לתרום במקסימום, כשם שתרם בשנת השרות באור יהודה לפני הגיוס.
פרק זמן לאחר מכן, הוא עדכן אותי שהוא שובץ ליק"ל בחפ"ק של מפקד היק"ל, תא"ל ארז גרשטיין ז"ל. הוא הביע את שביעות רצונו מהשיבוץ ומהתפקיד.
התמונה השנייה - מספר חודשים לאחר מכן, במסגרת אחד מסיורי העבודה שערכתי בצפון, הגעתי באחד הערבים למפקדת היק"ל במטולה, הגעתי ללשכה וביקשתי לראות את עומר, נפגשנו קשקשנו קצת, ושמחתי שמצא את מבוקשו.
התמונה השלישית - יום ראשון בבוקר האירוע, 28 בפברואר 1999, בסביבות השעה 12.00 לערך, אני במשרדי ומהחמ"ל מדווחים לי שרכבו של מפקד היק"ל עלה על מטען בדרום לבנון, שמפקד היק"ל נהרג וישנם עוד שלושה הרוגים.
ביקשתי מהסמב"צית שדיווחה לי, שתברר את שמות כל ההרוגים באירוע, מבלי להסביר לה מדוע אני מתעניין. באותן הדקות בהן היא ערכה את הבירורים ועד לרגע שחזרה אלי, התפללתי וקיוויתי שעמר יצא באותה שבת לחופשה ולא נשאר לתורנות ביחידה. לדאבוני ולחרדתי, קיבלתי את השמות, ובניהם התנוסס שמו של עמר אלקבץ, לצידם של ארז גרשטיין, עמאד אבו ריש, ואילן רועה.
מעבר לצער וההלם שתקפו אותי, ידעתי מיד שאסור לי לעדכן ולשתף אף אחד, עד שיבצעו, על פי הנהלים, את תהליך הזיהוי וההודעה למשפחה, דבר שהתבצע למעשה לקראת השעה 1400 לערך.
שוו בנפשכם את התחושה, שיש לי מידע על אסון של בן משפחה, ואיני יכול לשתף במידע, את אשתי ואת שאר בני המשפחה, לאורך כל אותן שעות ארורות, עד כניסתם של קציני צה"ל לבית המשפחה.
אנו מלווים את חיה ואבי ואת המשפחה כבר 26 שנים, בכל אזכרה ובכל יום זיכרון. אנו משתוממים כל פעם מחדש, כיצד המשפחה המופלאה הזו, מצליחה לשמר כל כך הרבה אנשים, שממשיכים ללוות ולשמור בדבקות על הקשר ומנציחים את זכרו של עמר, חרף השנים שחלפו.
אין ספק שזה שילוב של דמותו איכותו ופועלו של עמר מחד, לצד הערכים עליהם הוא חונך ולאורם הוא פעל, ערכים שהוריו הנחילו לו.
דוגמא מובהקת לערכים אלו, הייתה הפניה בכתב של עמר למשרד הבטחון, על האחזקה הירודה ואי שימור האנדרטאות ומקומות ההנצחה הצבאיים בצפון, לאחר שביקר במקומות אלו במסגרת הטיולים בצפון.
רק סמלי שעמר מונצח ביוזמת הוריו, באנדרטה מרשימה בראש נחל התנור סמוך למטולה.
מעבר לחיבוק שאנו מחבקים את המשפחה, אני בטוח שכל מי שנמצא כאן, ואני בתוכם, חש שהמשפחה של עמר היא זו שמחבקת את כולנו, החברים והמכרים, ובכך מצליחה לשמר את זכרו של עמר לאורך זמן, ואת רוח הערכים שלאורם פעל.
זו הייחודיות המדהימה שחיה אבי רועי ושירה ושאר בני המשפחה מובילים.
אסיים בתמונה רביעית עם זיק של תקווה. לפני כארבע שנים באחד הערבים, חיה התקשרה אלי וסיפרה שהיא ואבי, הכירו בטיולים זוג חברים, שלהם יש בן מוכשר, ועל פי התיאורים, היא מאמינה שהוא יכול להיות בן זוג לבתנו עדי.
אילנה ואני העברנו במבוכה מסוימת, את הפרטים לעדי, ולאחר מספר מפגשים האהבה החלה לפרוח...
וכך בשנת 2021 קמה משפחה חדשה, ובינואר האחרון, לפני חודשיים, הצטרף אלינו נכדנו השביעי, בר אריאל, שהכניס אור ושמחה לחיינו.
אלו מעגלי החיים שמלווים אותנו, לצד הזיכרון והכאב נוצרים חיים חדשים.
נמשיך ללוות ולנצור את זכרו של עומר לעד, ונמשיך ללוות ולחבק את המשפחה תמיד.
יהי זכרו של עמר ברוך לעד.
תא"ל מיל מיקי בראל
