9.3.2012 - ההספד של דפי תופוט |

חזרה להספדים >

עמר,
13 שנה זה לא מעט זמן. אמנם בתחושה אתה תמיד איתנו, אבל אני מודה שאני נזכרת פחות.
הנסיבות הובילו לכך שאתה מלווה אותי יותר בשנה האחרונה, העדרותך מהחיים והזמן שעובר מודגשים לי עוד ועוד.
ופתאום הופעת שוב. חזרת.
כנראה הרגשת את הכאב שלי ובאת לנחם.
ג'נטלמן כתמיד, חזק ומגן, בלי מילים מיותרות. פשוט נוכח. נותן לי בדיוק מה שאני צריכה.
בהתחלה כעסתי- מה כאן הנחמה?
הרי גם אתה איננו, אז מה המסר? שכל מי שאני אוהבת ילך ממני מתישהו?
ואז בחיוך אחד הסברת הכל.
הסתכלת עלי כמו על ילדה קטנה שלא מבינה, מבט שלך שאני זוכרת טוב טוב ...
והחיוך הזה, עם האף שקצת מתקמט, הבהיר לי שבטח שאתה יכול לנחם אותי.
אתה הרי כאן. חלק ממני, חלק מהכל.
וכל מי שנפרד מאיתנו בעצם ממשיך להיות, וממשיך להיות איתנו.
ועכשיו אני כאן, יודעת ש- 13 שנה עברו, אבל מרגישה כאילו נפגשנו לא מזמן. ורוצה להגיד לך תודה.
אני לא יודעת מה אני חושבת על חלומות – אולי זה פרי דמיוני, ואולי באמת באת אלי,
אבל ההרגשה היתה כאילו לקחת רגע הפסקה קטנה מההעלמות הזאת שלך, מהעיסוקים הרבים החדשים במקום האחר שלך, והתפנית אלי. רק אלי. כי זה היה חשוב לי ולך.
כמו כשהיית.
דפי תופוט.

POWERED BY קידום אתרים
© 2024 כל הזכויות שמורות למשפחת אל-קבץ