לימדת אותי כי לגעגוע אין גבולות
הזמן שאתה איננו פה לכאורה נצח נצחים, אבל בעצם התחושה היא שרק אתמול עוד ישבנו יחד, ואני מרגיש אותך כל-כך קרוב , שאני מוצא עצמי לא פעם מדבר אליך, מספר לך, מתייעץ איתך ואפילו מתגרה בך, וזה משגע אותי שאני לא מצליח לראות אותך, או לשמוע אותך, המחשבות עליך לא מניחות.
ואני נזכר ברגעים שהיינו יחד, ברגעים הנעימים יותר והנעימים פחות, ואני מתמלא בגעגועים.
אני מוצא עצמי מתגעגע למשחקי הכדורסל ששיחקנו יחד בימי ששי בצופים, למשחקי הכדורגל, מחכה לשמוע אותך קורא לי ``הצעיר``,
אפילו לכאפות הכואבות שלך אני מתגעגע, למריבות בהן ניסית לחנך אותי, להקנטות והירידות שלך על קבוצת מכבי חיפה שאני אוהד, לארוחות המשפחתיות איתך, ולביקורת שרק אתה ידעת לתת על איך שאני מתנהג או מתלבש.
חמש שנים בלעדיך ואני לא בטוח שאני עדיין מעכל, אבל אני כן יודע כמה היית חסר לי כל אותה תקופה.
שנה שנה חיפשתי אותך בשביל לשאול בשביל להתייעץ בשביל לספר לך ....
היית חסר לי בלימודַי בתיכון, בתקופת בחינות הבגרות, לא שבניתי על איזו עזרה ממך, אבל פתאום מצאתי עצמי מחכה להערות הציניות שלך ולהתמוגגות שלך מעומס הלימודים שלי.
מאז שנכנסתי לתיכון, בארוחות של יום ששי היית סופר לי כמה ימים נשארו לי עד י``ב, וכשסוף סוף הגיעה סיום הספירה ....לא היית.
בשנת השירות חיפשתי את הפנים הקורנות שלך.
ידעתי כמה חשוב היה לך שבוגרי השבט יצאו לשנת-שרות, לימדת אותי להציב יעדים ולהשיג מטרות, לרגע לא חשבתי לוותר על היעד הזה שהתווית לי, כמה שמחתי באותה שנה שאני מֶרַצה אותך והולך בדרך בה הלכת, ואתה לא היית לידי.
תמיד ידעתי שכאשר אקבל זימונים לצבא ואצטרך לקבל החלטות אעזר בך, וכשקיבלתי את הצו הראשון חיפשתי אותך בכדי שתעזור לי לנתב את הדרך, שתעזור לי לקבל החלטות.
כשאתה התגייסת, אמרתי לך תמיד, שלאן שתגיע בצבא, אגיע תמיד רחוק יותר ממך, ואתה- רק גיחכת, ואמרת שאין סיכוי ואין מצב כזה.
ואומנם השירות שלי בצבא קיבל בגללך תפנית....
עוד בחישה אחת שלך שם מלמעלה.
חמש שנים ואני עדיין לא קולט, לא קולט שהחמצת את האירועים הכל-כך משמעותיים במשפחה, שהחמצת את החתונה של שירה ודני, שאתה מחמיץ את האחיינית המקסימה, ליהיא, שתגדל בלעדיך, אך תלמד להכיר אותך עם הזמן, ותבין איזה דוֹד אבד לה.
חמש שנים, וכולם פה, רק אתה לא איתנו, לא איתנו- בגופך, אך כמו שאני מכיר אותך, אני יודע, שהסקרנות שבך, לא מניחה לך, ואתה עוקב פה אחרי כולנו, מביט, מחייך, ושומר לעצמך את הביקורת וההערות, שוודאי יש לך על מה שנעשה כאן.
הכי קל זה להשתתף באזכרה הזו שלך, ולהתאבל פה על מותך, עם כל האנשים שליוו אותך בחייך והיו יקרים לך, אבל הכי קשה זה לחזור מכאן הביתה אל החסר אל החלל הזה שהשארת ושאיתו אנחנו חיים.
עמר,
לימדת אותי לכבוש יעדים בקשיחות ובכוח, ועכשיו לימדת אותי כי לגעגוע אין גבולות, וגם לא לחלומות, ובכל פעם שאני מתגעגע, לא נשאר לי אלא לחזור למחשבות לתמונות ולחלומות, שם אני פוגש אותך, מרגיש אותך ומשתף אותך בכל.
רועי אל-קבץ
