הקשר שלי עם עמר

כיון שאני גרה במונטריאול, הקשר ביני ובין עמר לא היה קשר של ממש, עד ליום שהוא הגיע אלינו לביקור. הוא בן 19 לפני גיוס, אני בת 18. שני בוגרים. אז למעשה התחילה בינינו ידידות אמיתית.
כשפגשתי אותו, דבר ראשון שהרשים אותי אצלו היו הנימוסים והאדיבות שלו. הוא היה מדהים בנימוסים שלו.
שעות רבות ישבנו עמר, איין-חברי ואני ושוחחנו על המון דברים. השווינו בין החיים פה לחיים בארץ, דיברנו על תוכניות שלנו לעתיד. עמר אמר שהוא לא חיה עירונית, שהוא היה רוצה לחיות באיזה מצפה או מקום שקט רחוק מהעיר.
דיברנו על המצב בישראל, ונראה שהוא לא היה שקט מהמצב הפוליטי והחברתי בארץ. הוא סיפר לנו על המעורבות הפוליטית שלו, ועד כמה חשוב לו להיות שותף בפעילות מסוג זה בכדי שהוא יוכל להשפיע ולשנות דברים. הוא גם היה מוטרד מהקיטוב שבין הדתיים והחילוניים בארץ. שמענו ממנו על שנת השרות שלו, והוא נשמע כל-כך מאושר מהתקופה הזו, ומההזדמנות שהייתה לו לתרום ולעזור לחברה. מדבריו נשמע שהוא חושב על קריירה בעתיד שקשורה גם היא באיזו שהיא צורה בעזרה לאנשים.
הרשים אותי מאוד יחסו לחברים שלו ולמשפחתו, כפי שהוא הדגיש בפנינו, הם מאוד חשובים לו, ומהווים חלק מאוד משמעותי בחייו.
יום אחד החלטתי לצרף אותו אלי ליום שגרתי של קניות במונטריאול. הלכנו לנו יחד, ואני זוכרת את החיוך והצחוק שלו,, כשהוא לא מפסיק לשאול אותי כל הזמן, ממה אני נהנית בדיוק, ולמה כל-כך חשוב לי לקנות עוד ועוד בגדים. כשביקשתי שגם הוא יקנה לעצמו איזה בגד אז הוא ענה לי: `` אני לא רוצה שום דבר, אני לא זקוק לשום דבר מספיק לי מה שיש לי``
הכרתי לו חברים שלי ויצאנו לשחק יחד הוקי, משהו שהוא מאוד אהב.
האמת היא שאנחנו כל-כך שונים זה מזו, ולמרות זאת בילינו נפלא יחד.
לפני שהוא עזב את מונטריאול הבטחנו אחד לשני להשאר בקשר.
התכתבנו קצת באינטרנט, ושנה לאחר מכן הגעתי בקיץ לביקור בארץ עם חברי איין.
עמר שרת אז בצבא, אך הוא דאג לקבל חופשה. יחד עם מיכל חברתו בילינו נפלא. טיילנו בהמון מקומות, ביקרנו בים-המלח, בעין-גדי... הוא מאוד הרשים אותי בידע שהוא הפגין, בהסברים שהוא נתן לנו על כל מקום בו ביקרנו. הוא היה מדריך יוצא מהכלל.
זה היה פיצוץ של טיול. לארבעתנו היו אלה ימים נפלאים. טיילנו, נהנינו,צחקנו בלי סוף, קשה לי לשכוח את הימים האלה.
התחילה בינינו מערכת יחסים נפלאה והייתי מאושרת מהקרבה הזו.
והיום כל-כך כואב לי על ההחמצה הזו. כואב לי שנשארתי רק עם הזיכרונות, וכיון שכך, לא נותר לי אלא לנצור את הזיכרונות האלה עמוק עמוק בתוך לבי. שם הוא ישאר עם הפשטות שלו והקסם שבו, בן-דודי עמר.

נדין אלקבץ - מונטריאול, קנדה