אתה אלי מחייך

בפינת הזיכרון , בביתנו בפרדס-חנה
דולק נר, כבר 353 לילות וימים .
נר תמיד לזכרך,
וממנו כך נדמה ניבטת דמותך
מלווה אותנו במבטך.
לעיתים אתה אלי מחייך,
ולפעמים אתה עצוב.
כשאני הולכת בחאקי ועניבה לפעולה בצופים,
אתה מלווה אותי בצעדים בוטחים
וכשאני חוזרת עייפה ומלוכלכת
מטיול דרגות,
הנר בפינה אלי מחייך,
כאילו אומר לי
הייתה זו דרכי ותהיה זו דרכך.
כשאני שומעת את שלמה ארצי, או משינה ,
או שירים עבריים של ארץ ישראל,
הנר בפינה אלי מחייך,
כאילו אומר שירתי היא שירתך.
כשבטלוויזיה יש דרבי בין הפועל למכבי
ועידו ואבא במתח כוססים ציפורנים
הנר בפינה אלי מחייך
כאילו אומר מי הטובה מבין השתיים
אפילו כשאני אוכלת קציצות עם אפונה,
או כל מאכל שאהבת,
הנר בפינה אלי מחייך
כאילו אומר, כמה זה ערב לחיך.
בלילות, כשכבים האורות ורק נרך דולק,
בלילות כשמחשבות עולות
וברקע אני שומעת שיחה בין אימי לאמך עליך
איך נפסקה שירת חייך.
ללב מתגנבת תוגה ועצבת ,
ובזווית העין דמעה מתגלגלת.
הנר הזה דולק אצלי עמוק בלב
הנר הזה דולק כאן ועכשיו,
בלב כולם, כולל רבים ואחרים,
קרובים ורחוקים שאינם בין הנוכחים.
כי הנר הזה הוא אתה,
והוא ימשיך בליבנו לדלוק,
כאש התמיד, לעד.
שלך בהמון אהבה ודמעות.

עמית אלקבץ