היה מקבל החלטות ומקטלג אותן בסדר העדיפות שלו.

3.11.17 - מתוך טכס הסרת הלוט באולם הספורט של תיכון דה-שליט שנקרא ע"ש עמר                                                  

עמר היה בכיתת החינוך שלי במשך שנתיים. כשמחנך מקבל כיתה חדשה, יש לו 30-40 תלמידים חדשים, כל אחד עולם ומלואו, ולוקח זמן עד שהמחנך מכיר את התלמידים, יוצר אמון, מאתר מי זקוק לתמיכה, לעידוד, להקשבה, לדחיפה ולעיתים גם לנזיפה.
עם עמר הקשר היה מיידי, מיד זיהיתי בחור חברותי, פתוח, איכפתי, דעתן ומלא באנרגיות.
בהמשך הבנתי, שאצל עמר נתינה זה ערך, ושאותו לא צריך ללמד ערך מהו.

עמר השתלב במועצת התלמידים והיה מאד פעיל בה, אך מעל הכל היה פעיל בתנועת הצופים, שם השקיע את מירב האנרגיות – בגיוס חניכים, בהכנה לטיולי סוכות וטיולי פסח, ביום שבט, בפסטישניר, בכתובות אש.... והכל על חשבון ימי לימודים.

באסיפות הורים חיה היתה יושבת מול יעם עמר, ועל פניה היתה תמיד דאגה
"מה יהיה עם הלימודים שלו?" שאלה,
אבל לי היה ברור, וכך גם אמרתי לה:
"חיה, אפשרי לו להשקיע בצופים, כשהוא יחליט הוא גם ילמד" ולא טעיתי.

עמר היה מקבל החלטות, אך הוא קיטלג אותן בסדר עדיפות שלו. כשהלימודים הפכו לחשובים בעיניו, הוא ישב וכתב בסוציולוגיה עבודה לתפארת, כדי לסיים בהצלחה 5 יחידות.
וכשהחליט לרדת באנגלית מ-5 יחידות ל- 4 יחידות, הסביר לי שכך יהיה לו יותר פנאי לעיסוקיו בצופים ובכדורסל.

היו לי עם עמר שיחות רבות וארוכות, הוא היה מקשיב לי עם  הפנים שלוות, נועץ בי זוג עיניים ירוקות יפייפיות, מחייך את החיוך המלוכסן שלו, , ומסכם: "בתיה, אל תדאגי, יהיה בסדר,  אני אצליח", והוא הצליח. כזה היה עמר, ובאמת יכולתי לסמוך עליו.

נפל בחלקי לצאת עם עמר למסע לפולין. במחנה ההשמדה במיידנק, עמר וחברו רועי חובשי נכנסו למחנה כשהם נושאים בגאווה את דגל ישראל. על יד אחד הצריפים התנוסס תורן גבוה, עמר לא היסס, טיפס על ראש התורן ותלה עליו את דגל ישראל, בעוד אני מהססת, האם זה בסדר? זה אפשרי? עמר כבר היה למטה והכריז: "כל עוד אנחנו פה, דגל ישראל יתנוסס פה על ראש התורן בגאווה"
כזה היה עמר, מחליט ומבצע.

עמר סיים את ביה"ס עם תעודת בגרות מלאה ונפרד מבית הספר. אך אנחנו לא נפרדנו, המשכנו לשמור על קשר בשנת השירות, בגיוס לצבא ובפציעה.

שבועיים לפני שנהרג, פגשתי אותו ושוחחנו על החזרה שלו לצבא,עמר היה נחוש, למרות שאני חשבתי בקול, שאולי עדיף היה לסיים את הטיפולים – אבל עמר לא וויתר וחזר לצבא.

ואז הגיעה הבשורה המרה על נפילתו של עמר.
כשבוגר שלנו נהרג, התגובה המיידית היא לחפש בין ספרי המחזור, לראות תמונות, להזכר בתלמיד, אבל אני לא נזקקתי לספר, אני מעולם לא נפרדתי מעמר ולא שכחתי אותו. אך בכל זאת חזרתי אל ספר המחזור, להזכר איך ראיתי אותו אז כמחנכת.
במרכז סמל הצופים, כאחד מעלי תלתן התנוססה תמונתו של עמר, ומתחת לתמונה שלו היה כתוב "היה נכון" כי כזה היה עמר.
לכל תלמיד הקדשתי כמה שורות בנוסח "אהבתי בך..." לעמר כתבתי:
 "אהבתי בך את הבגרות והפעילות בצופים – שם הבנת שזה לא משחק ילדים".

ביום שעמר נהרג, הודיע לי מנהל בית הספר שכתב של עיתון מקומי רוצה לראיין אותי כמחנכת של עמר.
אודה, הייתי מאד מבולבלת, עדיין לא מעכלת, תוהה מה אומרים? מה מספרים?
ואז אמרה לי בתי, שהיתה עם עמר בצופים:
"אמא אל תשתמשי בכל המילים שאומרים תמיד אחרי נופלים, עמר היה הרבה יותר מכל המילים".
לשמחתי, לא הייתי צריכה להשתמש בכל אותן מילים...

אני נשארתי עם כל הזיכרונות הטובים שיש לי מעמר, עם החיוך המקסים שלו והפנים היפות שלו.
לנצח תשאר לי פינה חמה ואוהבת, לך עמר אהוב.

בתיה צוקרמן מחנכת של עמר בכיתות יא'-יב'