שידר תמיד החלטיות

לדאבוננו, ההגנה על גבולות מדינת ישראל גובה מדי יום קורבנות. כמי שמלווים תלמידים לצבא, חיים אנו תמיד בתחושת פחד, שמא יפגעו בוגרינו בפעילות מבצעית או בתקריות, ולצערנו, המוות לא פסח על בוגרי ``דה-שליט``.
התגובה הראשונה אצל המורים והתלמידים, כשנפגע בוגר, הוא חיפוש בספר המחזור – לראות תמונה, לזכור פנים, לרענן את הזיכרון.
הפעם אני לא הייתי צריכה לרענן זיכרון, כי עמר מעולם לא נשכח מלבי. מעמר מעולם לא נפרדתי. לוויתי אותו כשסיים את ביה``ס, ליוויתי אותו כשהתנדב לשנת-שרות באור -יהודה וליוויתי אותו גם במהלך שרותו הצבאי.
למרות זאת, כשהגיעה הבשורה חזרתי לספר המחזור, כדי להיזכר. להיזכר בעמר, כפי שחבריו לכתה ראו אותו, וכפי שאני ראיתי אותו אז, כמחנכת.
בספר מצאתי שורות שהקדשתי לכל תלמידי בנוסח ``אהבתי בך…`` לעמר כתבתי: ``אהבתי בך את הבגרות והפעילות בצופים, שם הבנת שזה לא משחק ילדים…``.
שאר דפי התמונות בספר המחזור, שעוצבו ע``י התלמידים נשזרו בגזרי עיתונים, שהתאימו למופיעים בתמונות. עמר, הופיע במרכז סמל הצופים, כאחד משלושת עלי התלתן, תחתיו מצוין ``היה נכון``. מעל ראשו מודעה של הסתדרות הצופים, המחפשת מרכז שבט. כמה סימלי, זה היה בראשו של עמר, ההתנדבות.
עמר שידר תמיד החלטיות. החלטה של עמר היתה תמיד ללא היסוס. כשקיבל החלטה להכין עבודת גמר בסוציולוגיה, מקצוע מוגבר בו בחר, השקיע וכתב עבודה לתפארת. אך כשהיה צריך להשקיע באנגלית ברמה של 5 יחידות, העדיף את הדרך הקלה, להצליח ב4 יחידות לימוד, בלי השקעה.
לא עזרו כל השיחות וכל הניסיונות שלי לשכנע אותו בחשיבות הלימודים. עמר תמיד הקשיב לדברי בתשומת-לב, נעץ בי שתי עיניים ירוקות, הביט בי בפנים שלוות, בפיו תמיד אותו חיוך מלוכסן ששידר ``בתיה, מה את דואגת, יהיה בסדר, אני אצליח``.
שנינו ידענו לאן מנותבות כל האנרגיות. איפה המקום בו אינו מתפשר, אינו מוותר. איפה המקום בו משקיע באמת. המקום בו דרש מעצמו ומאחרים. המקום בו היה חשוב לו להגיע להישגים – בתנועת הצופים.
נפל בחלקי לצאת עם עמר למסע לפולין. במחנה ההשמדה מיידנק, ע``י אחד הצריפים ניצב תורן גבוה. עמר ורועי חובשי חברו, שנשאו את דגל ישראל, החליטו ``כאן יתנוסס דגל ישראל``. אני היססתי, האם זה מותר? האם זה אפשרי? אבל הם היו החלטיים, הם היו מלאי גאווה. ללא היסוס הם טיפסו ותלו את דגל ישראל, שהתנופף ברוח הקרה, כל עת שהותנו במחנה. כזה היה עמר, מחליט ומבצע.
ביום שעמר נהרג, צלצל אלי מנהל ביה``ס, להודיע לי שמחפשים אותי מעיתון מקומי, כדי לראיין אותי, כמחנכת של עמר. הנחתי את השפופרת, מבולבלת, בוכה, לא מבינה, לא תופסת. שואלת את עצמי מה אומרים? מה מספרים? ואז אמרה לי בתי, שהיתה עם עמר בצופים, ``אמא, אל תשתמשי בכל המילים שאומרים תמיד אחרי נופלים, עמר היה הרבה יותר מכל אותן מילים…``.
מהעיתון לא צלצלו, שמחתי. לא הייתי צריכה להשתמש במילים. לי נשארו התמונות והזיכרונות, לי תישאר לנצח, פינה חמה ואוהבת לעמר.

בתיה צוקרמן