השיגעון לעפיפונים

היינו בכיתה י``א. יום ששי אחד, שעה שתיים בצהריים. אני שומעת צפצופים מחרידים מתחת לחלון. אני מציצה החוצה ורואה את עֹמר בתוך האוטו ויַאבּוֹ לידו.

``רדי מהר, רדי מהר`` עמר צועק, ``מה קרה?`` אני שואלת, ``רדי זה דחוף`` הוא עונה לי. אני יורדת בהיסטריה, ``מה קרה?``, אני שואלת
``בואי הולכים להעיף עפיפונים`` הוא עונה.
ואני עצבנית על זה שהפריעו לי במנוחת הצהריים, אך בכל זאת יורדת ומצטרפת אליהם.
עֹמר הביא שני עפיפונים - אחד לו ואחד לי וליַאבּוֹ.
היה זה סתם יום רגיל בלי רוח מיוחדת. הגענו לחורשת הצופים שהייתה מלאה בכל אותם מקצוענים עם הטיסנים. אנחנו עם שני עפיפונים קטנים, מנסים לא בהצלחה גדולה, להעיף את שלנו.
4-5 שעות בערך רצנו בגבעות, וניסנו להרים את העפיפונים, בכדי שיתעופפו, וכמה שניסינו זה לא הלך.
עמר לא וויתר. היה לנו ברור שאין סיכוי שעוזבים את המקום עד שלפחות עפיפון אחד מתרומם. וזה היה כל-כך מצחיק, איך הוא מנסה להסביר לנו את הטכניקה של העפת עפיפון, כשבעצם אין לו בעצמו מושג איך עושים את זה. בסופו של דבר, כשהתחיל להחשיך, אחד העפיפונים התרומם קצת והתחיל לשייט באוויר. רק אז הוא הסכים להתקפל הביתה.

יעל קרן