האתר לזכרו של עמר אל-קבץ

מדריכים את השמיניסטים

בשנת 1999 כשעמר היה בצבא הוא החליט שבחופשות שלו הוא הולך להדריך את שכבת ``עובדה`` השמיניסטים בשבט.

יום אחד הוא בא אלי והציע לי להדריך אותם יחד אתו. למרות שלא חשבתי על הדרכה, וגם לא כל-כך רציתי לחזור לשבט, הוא הצליח לשכנע אותי. הוא אמר לי שמדובר בשכבה מצוינת ושאנחנו הולכים לעשות את זה.
התחלנו להדריך יחד את שכבת י``ב.
עמר היה מאוד רציני בהדרכה. הוא לא וויתר בכלום. כל דבר אצלו נעשה בשלמות וגם בהומור. הפעולות שעשינו יחד היו תמיד מאוד ערכיות ומלאות אידיאולוגיה.
הוא רצה שהחניכים יקבלו ערכים שהופכים אותם לאנשים טובים יותר, שאיכפת להם ושיתרמו לקהילה.
החזון שלו היה, להוציא כמה שיותר חניכים לשנת-שרות.
בפעולה הראשונה, החלטנו לעשות פעולת הכרות, שהחניכים יכירו אותנו ואנחנו אותם.
ביקשנו מכל חניך להביא תמונה. כל אחד הכין אלבום על עצמו. רצינו גם לדעת מה הציפיות של כל אחד מהם מהמפגשים שיהיו.
במהלך אותה פעולה חילקנו את החניכים לשתי קבוצות. אחת הלכה לבית שלי ואחת לבית של עמר, בכדי שיכירו אותנו.
לקבוצה שבאה לביתו, הוא נתן פאזל של החברות שלו, הם היו צריכים לסדר את הפזל בסדר הנכון של החברות כפי שהוא יצא איתן.
בסוף הפעולה הלכנו שנינו אלי הביתה, לישיבת סיכום והפקת לקחים.
לקראת סוף הפגישה, הוא פיזר את כל חוברות החניכות על הרצפה ואמר: ``עכשיו הגענו לחלק החשוב, אנחנו בוחרים את החמישייה המובילה, עם מי אני יוצא.``
אני מאוד נעלבתי, ואמרתי לו: ``עמר אלה חניכות שלנו, איך אתה בכלל חושב על דבר כזה?``
אז הוא ענה לי: ``אל תדאגי, לא עכשיו, נסיים להדריך אותן, הן תצאנה לשנת שרות, הן תתבגרנה, אז אני גם אכיר אותן יותר טוב...``
חצי שעה בערך בחנו את כולן, בסוף הוא בחר שבע חניכות. הוא הניח את החוברות שבחר על השולחן בפינת האוכל. לא עם כל מי שבחר הסכמתי. אורן היה הבורר הסופי בדרוג.
לפני כל פעולה נהגנו לערוך ישיבה. הרבה מאותן ישיבות היו בזולה שהוא בנה אצלנו בחצר, גם בינואר בשיא הקור הוא הכריח אותי לעשות שם את הישיבה. ``נכין כוס תה ונתחמם`` הוא היה נוהג לומר.
כל ישיבה כזו הסתיימה בצפייה בערוץ הסרטים, וניסיונות חוזרים ונשנים ללמד אותי את צעדי הפרש בשח-מט.
בתקופה הזו של העבודה המשותפת הכרתי פן אחר באישיות של עמר. אדם רציני, חושב, אחד שמדקדק בהצבת המטרות, בהבנת היעדים ובהגדרת החזון. הוא התעקש לשאול את כל השאלות , וחיפש את הדרך הטובה ביותר להשגת המטרות שהיה מציב לעצמו.
למרות שבמשך השבוע הוא היה בצבא, הוא שמר על קשר טלפוני עם חניכי השכבה ודאג לארגן ולסדר הכל משם.
אהבתי מאוד את הפוזה המאצ`ואיסטית שלו ליד החניכים שלנו. תמיד הוא נתן לי להרגיש כמו האישה הקטנה שבחסותו: צ`פחה גברית על השכם, חיוך מזלזל, צחוק מתגלגל מבדיחה שוביניסטית. ואהבתי עוד יותר את הפוזה הנשברת כששנינו לבד, אז הוא היה עדין, מתחשב, לפעמים היה מקמט את האף בחיוך הכי מתוק בעולם, כמו ילד.

דפי לוי-תופוט

POWERED BY קידום אתרים
© 2022 כל הזכויות שמורות למשפחת אל-קבץ