האתר לזכרו של עמר אל-קבץ

מריבות של מתבגרים


כילדים קטנים אני זוכרת שדאגתי לו המון. אהבתי לשחק איתו, בגלל הבדל הגילאים הקטן שבינינו, החברים שלי היו גם החברים שלו, והרבה דברים עשינו יחד.
בתקופת בית-הספר כל אחד מצא לו את החברים שלו, החוגים שלו והעיסוקים שלו. כאן החלו גם החיכוכים שהלכו והעמיקו. היינו רבים המון. לפעמים היו אלה מריבות שנשכחו לאחר שעה, ולפעמים היו אלה מריבות שלא דיברנו אחריהן ימים שלמים.
על מה רבנו? כמעט על הכל.
על זה שהוא לא עזר מספיק בעבודות בבית, כיניתי אותו ``פרזיט`` אחרי ארוחת יום-ששי למשל הוא היה קם מפנה את הצלחת שלו ומסתלק לחדר. אני תמיד נשארתי לעזור והייתי משתגעת מהאדישות שלו.
היו לנו גם מריבות על המחשב, תמיד רצינו לעבוד על המחשב באותן שעות. לא פעם מריבה כזו הסתיימה בלהשליך את המקלדת זה על זו.
גם על האוטו של אבא היו מריבות. בדרך כלל מי שהיה נוסע רחוק יותר לקח את האוטו של יב``מ, תמיד חישבנו מרחקים, ידענו בע``פ מרחק בק``מ ממקום למקום.
היו מריבות שהתלהטו, קפקפים הושלכו אחד על השני, הוא היה מושך לי בשערות וצובט אותי צביטות קטנות וכואבות, ואני שרטתי אותו בציפורניים הארוכות שהיו לי.
אחרי המריבות האלה נראינו שנינו פצועים וחבולים כמו אחרי איזה קרב.

שירה אל-קבץ

POWERED BY קידום אתרים
© 2024 כל הזכויות שמורות למשפחת אל-קבץ