בעמר היה ספורטאי בנשמתו, מהזיכרונות הכי מוקדמים שלי ממנו תמיד הוא היה עם כדור ביד, ואני כאח הצעיר נדבקתי ממנו בחיידק.
מרגע שעמדתי על רגליי התחלתי לגלגל כדורים. אני זוכר איך הסלון בבית הפך למגרש כדורגל מאולתר, את הכורסאות הפכנו לשערים והיינו מתרוצצים בתוך הסלון אחרי הכדור. כמה כלים שברנו אז תוך כדי משחק, כמה אמא כעסה על הנזקים שעשינו בבית באותם ימים.
כשהייתי בגן ואמא לא הספיקה להגיע ולהחזיר אותי הביתה, עמר או שירה היו מגיעים לקחת אותי. כשעמר היה בא, תמיד הוא היה מגיע עם עוד איזה חבר ואז היינו כבר נשארים בחצר הבית, או באיזה מגרש ומנצלים את השעות האלה למשחקי כדור עד שאמא הגיעה.
בתקופה זו עשיתי את צעדי הראשונים במגרשי הכדורגל כשעמר מנחה אותי איך לגלגל ולבעוט נכון. הייתי בועט ברגל שמאל ואני זוכר איך הוא ניסה ללמד אותי לבעוט ברגל ימין.
כשגדלתי הוא היה לוקח אותי אתו אחר-הצהריים למגרש הכדורגל בבית הספר ``בכור-לוי``, הייתי יושב בצד ומתבונן בו בהערצה, בדרך בה ניהל את המשחקים עם החברים שלו.
כשעמר שיחק בנבחרת רחובות כדורסל וכדור-יד אבא ואני היינו מלווים אותו כמעט לכל משחק, כמה הייתי גאה בהבקעות שלו בכדוריד ובקליעות שלו בכדורסל. מעבר לזה היה לי כיף להתחכך עם כל החברים שלו שלימים הפכו לאפוטרופוסים שלי בבית הספר ובצופים.
רועי אל-קבץ
