עומר,

זה כבר יותר מחצי שנה שאני כל יום נכנסת לחדר רואה את התמונה שלך ברקע סלעים, אתה יושב עם חצי חיוך למצלמה , גופיה ומשקפי השמש שלך, אני לא מפסיקה לחשוב על כמה בעצם שבעצם היית בן אדם עם אופי חזק ושהכל קטן עליו.

לפעמים אני נכנסת לשבט אני בוהה כמה זמן במצבה שהונחה לזכרך בחדר הכניסה לשבט ואני אומרת לעצמי לא סתם אלוהים בחר את הטוב ביותר.

זה נראה כאילו קמתי  מסיוט של חלום אבל זאת רק אשליה כי בעצם אתה כבר לא עמנו משהו מת בנו ומשהו חי בך.

באותו יום י"ב באדר 28/2/99 הייתי בבית חולה וכולם היו בהכנות לפורימון בשבט, צפיתי בטלוויזיה ( ערוץ 3 ) התקשרתי לשבט לראות מה קורה עם ההכנות לפורימון ואז ארז ברנהולץ ענה לי, שאלתי אותו אם מישהו משובל נמצא בשבט? אז סיפר לי לי שכולם הלכו כי עומר אל-קבץ, בוגר השבט, נהרג.הייתי בטוחה שארז מתבדח איתי, וגיחכתי ( ממש כמו מטומטמת ) ניסיתי לקלוט מיהו אותו בוגר... ואז  חטפו לארז את הטלפון ואמרו לי עדי תנסי להירגע , נראה לי שזאת היתה מיכל פרידמן כי לא הצלחתי להבין כלום, וישר ניתקתי, והעברתי לערוץ 2 ראיתי את התמונה ואמרתי לעצמי אני לא מאמינה שלא הבנתי מי אתה כי הרי היית אצלנו בן בית, אני מנסה להיזכר מתי  היתה הפעם האחרונה שראיתי אותך אבל אני לא מצליחה להיזכר. אני נזכרת שאני ואמא שלי התקשרנו אליך כמה ימים לפני מותך כדי שתסביר לנו איך נכנסים לאתר האינטרנט שפתחת לאפרת ( אחותי ) לפני שטסה לחו"ל. תוך כדי מחשבה קטע אותי צלצול טלפון זאת היתה לילך כהן חברה טובה של אפרת הדמעות חנקו את שתינו וכל רגע אמרנו כמה שאנחנו לא מאמינות למה שקרה ואז התחלנו לחשוב מה אפרת תעשה עכשיו? מי יספר לה? איך היא תגיב? איפה היא? ישר הרמתי טלפון לאמא שלי ואמרתי לה שעומר נהרג היא אמרה לי כן אני יודעת והחלה לבכות – לבסוף לילך הודיעה לאפרת על –כך, כשחזרנו מההלוויה , אפרת התקשרה, דיברנו איתה וסיפרתי לה מה היה לאחר ההלוויה בשבט על כל דבר שאמרתי אפרת התחילה לבכות יותר ויותר אז העדפתי לא להמשיך.

החיים של אפרת הם כבר לא אותו דבר- זה כמו חלק שחסר מהלב אותו דבר כלפי וכלפי כל אחד מהמשפחה . אני זוכרת אותך בקומונה עם אפרת ועוד ארבעה שהיו איתך ( יוני טל דריה ודורית )   בשנת השירות דאגת שתמיד תהיה לכם ארוחת צהרים בזמן  (שעה 13:00) ומי שהיה מאחר היית מתעצבן עליו. היה לך את החדר הכי גדול בדירה : אם רק היה אפשר ללכת לדירה עכשיו ולראות איך היא נראית עכשיו ,והגינה שהשקעת בה כל-כך הרבה מאמצים... כולם היו אומרים שרואים שאתה לא היית שם הרבה זמן גידלת גם בדירה כל מיני חיות מחמד – דגים תוכי ואת "נור" הכלבה ,

על הקיר בדירה היו כתובות המילים של השיר "שישה "של שלמה ארצי ועכשיו אתם כבר לא שישה אתם חמישה כי אתה כבר איננו.

אני זוכרת בטיול סיום בכיתה ח' , ליווית אותנו , בערב הראשון של הטיול  העפת עפיפון ואני ממש התלהבתי. באתי אליך וביקשתי שתתן לי להעיף אותו ואז אמרת לי "מה פתאום את תעופי" הבנתי שצחקת וראית שזה לא עובד עלי וישר נתת לי להעיף אותו. יום למחרת היה שייט אבובים ,שכבת שובל  הייתה  באבובים ואתה עם המלווים בסירת שייט. כשזרמנו עם הזרם היינו נתקעים בחורים יוצאים שוב ונתקעים , זוכר שכשאתה והמלווים עברתם עם הסירה פחדנו מכם , כי הייתם תוקעים אותנו לחורים עם המשוט, אבל תמיד ידעת שבי לא נוגעים ואמרת לי " רק בגלל שאת חממה , אני לא אפריע לך ".

עומר, עכשיו התמונה שלך כבר לא נמצאת בחדר ( כי אפרת עברה דירה ) אבל בכל זאת אני נזכרת בך, תמיד תישאר בזיכרוני !

" זה מה שנשאר רק כמה רגעים הרבה בדמיון מעט בחיים…"

כאן למטה,

  עדי חממי