אחי הגדול, עמר

מקובל שמתנדבי שנת-שרות מאומצים על ידי הקהילה. משפחתי אימצה את עמר. כשהוא הגיע לאור-יהודה הייתי תלמיד כתה ט`. גיל של מריבות עם ההורים. בכל מריבה כזו איימתי שאני עוזב את הבית ולא חוזר. אמא הייתה אז מתקשרת מיד לעמר, מספרת לו מה קרה, ומבקשת שיבוא לדבר אתי.

עמר תמיד הגיע. גם בשעת לילה מאוחרת. הוא היה יושב ומדבר איתי שעות. מנסה להסביר לי שהעולם הוא לא שחור ולבן, ושלא הכול עובד כמו שאני רואה את הדברים. הוא היה מסביר לי איפה טעיתי, ואיפה לא הייתי בסדר, ושיש מצבים שאני צריך להשתדל יותר. הוא תמיד הצליח להרגיע אותי ואני תמיד שמעתי לו.
הרגשתי שהוא כמו אח בשבילי. ממש כמו אח גדול.
במהלך שנת השרות הוא היה מגיע אלינו, לארוחות בערבי ששי. לפעמים היה מגיע באמצע השבוע. אמי תמיד רצתה שיאכל משהו או שהיא הציעה לו לכבס לו את הכביסה, אבל הוא בצניעות שאפיינה אותו, תמיד סרב. הוא היה מגיע בשקט והולך בשקט. מאוד אהבנו אותו במשפחה.
גם אחרי שנת השרות הוא המשיך לשמור על קשר אתי ועם כל המשפחה. בימי ששי הוא היה מתקשר או מגיע לביקור, בחגים היה מתקשר לאחל חג-שמח. הוא היה אתנו באירועים משפחתיים: בימי הולדת, בחתונתה של אחותי ורדית, הוא הפך לאחד מהמשפחה.
היינו מאוד קרובים, מאוד הערכתי.
עמר ידע שאני מאוד אוהב את הצפון. בחופשות שלו מהצבא הוא היה מצלצל אלי ומציע לי להצטרף אליו לטיול. נסענו יחד לכל מיני פינות יפיפיות בצפון, לחופים נידחים, שמענו ביחד המון מוסיקה, בעיקר שלמה ארצי.
באחת הנסיעות לצפון החלטנו לבקר את טל בקצרין, בבית-ספר שדה. בדרך עצרנו בכנרת. אמרתי אז לעמר שאנחנו לא זזים מפה עד שאני מוצא אבן בזלת, וחוצה אותה לשניים. ``למה?`` הוא שאל.
``אם פעם אאבד משהו שמאוד יקר לי, חצי אבן אשאיר אצלי וחצי אחזיר לכנרת``, הסברתי לו. ``עזוב, בשביל מה אתה צריך אבן בזלת``, הוא אמר ``קח שתי אבנים, לך הביתה, וכשתרצה תחזיר אחת לכנרת.`` הוא גם הציע לי לסמן אבן, להשאיר אותה בכנרת, וכשאתחתן, אחזור עם אשתי ויחד נחפש את האבן שסימנתי. צחקתי על הרעיונות שלו.
בסופו של דבר מצאנו אבן בזלת וחצינו אותה. מאז האבן החצויה מונחת אצלי בחדר. אף אחד לא יודע מה היא עושה שם. אחרי שעמר נהרג, אני יודע שחצי אבן אני צריך להחזיר לכנרת, או להניח על הקבר שלו.
חצי אחד יישאר אצלי תמיד.
עמר
הזמן עובר, ואתה חסר כל-כך. חסר לי האח הגדול שתמיד רציתי שיהיה לי .
בכל בוקר של יום חדש, הדבר הראשון שאני חושב עליו זה עליך. לפני השינה זה שוב אתה, מגיעים הזיכרונות, ואז אני חושב שאולי בלילה נפגש באיזה חלום.
בכל בעיה שהיתה לי תמיד עזרת לי, תמיד היה לך פתרון להציע לי. כשהיה נדמה לי שזהו, אין מוצא, באת ועודדת אותי: ``אל תדאג, יהיה בסדר`` אמרת, ואיתך, הכל באמת הסתדר.
אני נזכר איך באחד מהטיולים שלנו לצפון כל-כך רציתי שתתן לי לנהוג, אבל אתה לא הסכמת, אמרת `` כשתוציא רישיון, אני הראשון שנותן לך לנהוג``. ביום שעברתי את הטסט התקשרתי אליך, להודיע לך, רציתי לקבוע איתך טיול כשהפעם אני נוהג, אבל ענתה לי המזכירה שלך, השארתי לך הודעה, וכעבור מספר שעות הגיעה הבשורה הקשה. אני אפילו לא יודע אם קבלת את ההודעה שהשארתי לך שיש לי רישיון.

אופיר נקר