כשהייתי בצבא, יצאתי לחל"ת וריכזתי עם חברה את שבט הצופים באור יהודה. יום אחד הודיעו לנו, שלא צריך לחשוב ולתכנן לשנה הבאה, כי בסוף השנה נסיים את תפקידנו. יש גרעין חדש שבא אחרינו לרכז את השבט. בהתחלה קצת נעלבנו, מה כבר הילדים האלה יעשו שאנחנו לא עושות? (לא משנה שהייתי גדולה מהם בשנה, כן?).. אבל ההחלטה נפלה, וזה היה לגמרי לא קשור אלינו. הוחלט בדרגים הגבוהים וזהו זה. העיר תקבל חיזוק בדמותם של חבר'ה שמגיעים לשנת שירות, ורוצים לעשות זאת יחד. גרעין תנופה, קראו להם. ייחודיים במינם, נכנסו כקבוצה לעיר, גרו בה ותרמו לקהילה ולשבט גם יחד. הם היו שישה. עומר היה המרכז, וגם מרכז העניינים.
גם אחרי שעזבתי את השבט בידיהם הטובות של חבורת תנופה נשארנו בקשר, המשכתי לעבוד בהנהגה ופגשתי אותם כל שבוע בישיבות מרכזי שבטים. הם שאלו שאלות, קיבלו תשובות, הביאו רוח נעורים ושיגועים לפגישות המתישות, ובעיקר היה אכפת להם. 
כמה חודשים אחר כך, קצת לפני פורים, אני בחדרי עוסקת בענייניי וההורים בסלון, רואים מבט לחדשות.
היה פיגוע, אירע פיצוץ בדרום לבנון, אמרה הקריינית, והותר לפרסום שמות ההרוגים. מפקד היק"ל תא"ל ארז גרשטיין, הגשש עימאד אבו ריש, הקשר עומר אלקבץ וכתב החדשות אילן רועה. טסתי לסלון רועדת. רציתי לבדוק אם שמעתי מה ששמעתי. הדלקתי גם רדיו, אולי יגידו שוב, אולי רק דמיינתי ..לא יכול להיות?! היא אמרה את השם שלו, אולי יש עוד מישהו עם שם כזה? כמה אנשים יש עם שם כזה? כמה מחשבות עברו לי בראש בשניה וחצי ... התיישבתי מול הטלויזיה כשכולי חיל ורעד. חיכיתי לתמונה. 
והיא באה, התמונה. לא היה מקום לספק. עומר, שהקדיש את חייו למען הקהילה, מסר את חייו למעננו, היושבים בציון.
חזרתי לחדר והתיישבתי על המיטה עם הראש בין הידיים. עומר מת. 
בימים הראשונים בעיקר התעצבנתי, למה בתקשורת מדברים רק על ארז גרשטיין!? גם עומר היה שם איתו! האם דמו שווה פחות??? אחרי כמה ימים הכעס נמוג ונותרו רק הזכרונות: עומר עושה פרצופים למצלמה, עומר בנעלי אצבע וחולצה גזורה, עומר קורא לי "יפוווו'ק!" וקולו שמור איתי, כאילו קרא לי אתמול. 
ביום הזכרון הראשון הלכתי לבית הקברות ופגשתי את כל החברים הקרובים שלו. הרגשתי לא שייכת. לא הייתי חלק מהחבורה. גם מאוחר יותר לא השתתפתי בפעולות ההנצחה (למעט צילום משותף שלי ושל עומר שהעברתי לאמא שלו כמה שנים אחר כך). אז מה אני מתערבת? אבל יש לי תשובה לעצמי... אולי לא הייתי החברה הכי טובה שלו בחייו, אבל הוא נגע בחיי. ובחייהם של רבים אחרים. אם תשאלו את חניכי שבט אור יהודה מי אני, ייקח להם זמן להזכר, הם יישאלו אותי - "רגע, היית המרכזת שלנו או מרכזת הדרכה?", אבל אם תשאלו אותם על עומר וחבריו לגרעין - לא יהיה מקום לספק. הם עשו שינוי. אמיתי. והוא בראשם. כולם יידעו לספר עליו סיפורים ולדבר בשבחו (בין אם מהיכרות אישית ובין אם כמורשת שעברה בשבט). כזה הוא היה. מנהיג. גיבור. 
וכולנו גדלנו והמשכנו לחיות, מי יותר ומי פחות, אבל עומר בכלל לא.
אם תרצו לקרוא עוד עליו ולהכירו, תתחילו בסיפור על המכתב שעמר כתב יום לפני נפילתו (המופיע באתר)  , ותבינו. תבינו שהוא היה אחד הטובים, אם לא ה-... 

 יהי זכרו ברוך.

יפית כחלון