הטיול לסיני

בסוף כל שנת שרות נהוג לעשות טיול מסורתי של הקומונה.

כבר בשבוע השני של שנת השרות החלטנו שאת הטיול שלנו נעשה לסיני. עמר היה מאד מבסוט כי הוא מאד אהב את סיני.
כל השנה חסכנו כסף לטיול הזה, בשבוע השני של מאי יצאנו כולנו לסיני.
השנה שעברנו יחד דרשה מאתנו כל-כך הרבה מאמץ, זו הייתה שנה מאוד אינטנסיבית, עבדנו קשה, רגע לא ישבנו בשקט, ואז הגענו לסיני לשבוע מנוחה. בלי תכניות מוגדרות, אבל ידענו שהולך להיות כיף אמיתי, כי היינו עם החברים הכי טובים שלנו.
אני זוכרת איך שכבנו לנו שם כל היום בחושות. שחקנו כל היום שש-בש. מדי פעם זזנו קצת כדי לאכול. עשינו טיול ג`יפים, נסענו קצת בטרקטורונים, היה כיף.
היו שם ילדים קטנים שהסתובבו סביבנו וניסו למכור לנו צמידים. יום אחד בא איזה ילד בן 5 – 6 וניסה למכור לעמר צמיד. אני זוכרת איך עמר הצמיד אותו אליו, שיחק איתו, הרכיב לו את משקפי השמש שלו, הוא לימד אותו איזה שיר בעברית. היה נחמד לראות את עמר הקשוח, איך ילד קטן עושה לו את זה.
ישבנו בצד וצחקנו, אמרנו שאולי נעשה פה עם הילדים איזו פעילות צופית. השתעשענו עם הרעיון של לפתוח קומונה בסיני.
יום אחד עמר הציע שנלך כולנו לחוף של מוחמד, זה חוף שעמר הכיר מהנסיעות הקודמות שלו לסיני.
זה היה יום אפור, בשמים היו מעט עננים ופתאום, באמצע חום האימים, התחיל לרדת מבול. ובמבול הזה, אני זוכרת, את עמר על סירה יחד עם דורית בתוך המים, מצויד בשנורקל, מנסה לשכנע אותה להכנס למים. למרות הפחד שלה היא נכנסה, והאמת, שהיא גם נהנתה.

דריה יובל