אתה מלווה אותי כל הזמן

אני מנסה לחשוב אם הזמן שעבר מאז שנהרגת הכהה את הכאב, או אם הצלחתי כבר לעכל סוף סוף שלא תהיה פה יותר.
מכל השנה הזאת הייתי רק חודש בארץ. חודש מרוכז וקשה.
אני מטיילת, רואה כל כך הרבה מקומות ופוגשת אנשים וצורות חיים חדשות ושונות, ואתה מלווה אותי כל הזמן ובכל מקום.
אני מוצאת את עצמי מדברת אתך, שואלת ועונה במקומך.
מדי פעם אני מסתכלת לשמיים, לפסגה של הר או סתם לאוויר, בטוחה שאתה רואה ושומע הכל… לא מסוגלת לתפוס ולעכל שלא תראה את כל היופי הזה. שלא תגשים את החלומות שלך, שלא תהיה…
לפעמים אני מרגישה שאני לא מסוגלת להכיל את הכאב ועוברת לחשוב על דברים אחרים, אבל זה לא כל כך עוזר, כי רגע אחרי-כן שוב עולות המחשבות.
כל הזמן מציפים אןתי זיכרונות מהקומונה, מהשנים שאחרי, מהרגע שבו הודיעו לי, מיום הזיכרון, ובכלל… יש לי פה כל -כך הרבה זמן לחשוב ולהיזכר .
אני אף פעם לא מצליחה להסביר לאנשים אחרים את מה שאני רגישה, ועד כמה קשה הגעגוע והכאב. רק את מי שמכיר אותך ומרגיש כמוני אני מצליחה לשתף, בדרך כלל ללא מילים.
מתגעגעת אליך כל-כך.

דריה יובל