העמר שאני מכירה

ממרחק אלפי קילומטרים, כמו רעם ביום בהיר, הלכת. פתאום הכל מתנפץ ומתגמד. פתאום הכל אחרת. העיניים בוכות והראש לא מפסיק להריץ מחשבות, רגעים ותמונות.

כל רגע וכל תמונה מרכיבות ביחד את דמותך, את העמר שאני זוכרת, את העמר שאני מכירה.
הבחור החסון, הגבוה, עם העיניים הכחולות. הבחור הקשוח, עם השריון, שכל כולו מלא רגישות.
הבחור מלא האידיאלים שמאירים לו את דרכו, זה שיודע להגיד את המילים הנכונות בזמן הנכון.
הבחור שהלך והשאיר אותנו המומים מאחור.
יחד עברנו שנה שלמה של חוויות, שמחות, שנה כל-כך משמעותית בשבילי ובשבילך אולי אפילו יותר.
אתה זוכר את השיר שכל הזמן שרת לנו בקומונה בציניות שלך: ``היינו ששה כך כתוב על הקיר, נשארו חמישה אם סופרים גם אותי...``
חבל שהציניות הפכה עבורנו למציאות כל-כך אמיתית וכואבת.
עמר, לו רק יכולתי להגיד לך רק עוד מילה אחת אחרונה אז:
תודה!
תודה חבר יקר על שהצעת לי להצטרף אליך לשנת-שירות, ונתת לי שנה כזו נפלאה.

אפרת חממי