כל אחד שמטייל, כאילו מטייל אתך

עמר, נשארת חלק מאתנו.
זה לא נכון לומר שהזמן מרפא את הפצעים, הוא פשוט גורם להם להראות
אחרת.
אולי אתה עוד קיים איפשהו, אני לא יודעת, אבל בעולם שלנו אתה כבר לא. ולא
יעזור כמה שנרצה. ואנחנו רוצים, כל-כך רוצים.
כל אחד שמטייל, כאילו מטייל אתך, מתפעל אתך מהנופים, מתגעגע אתך
לארץ.
כל אחד שמשתחרר, לא מפסיק לחשוב על העובדה שגם אתה היית אמור
להשתחרר עכשיו, ומה היית עושה אחרי הצבא?
החלל שבנו יישאר לנצח, אבל הטבע האנושי נתן לנו את היכולת להסתכל על
החלל הזה בצורה מפוכחת והגיונית, שהרי שום דבר שנעשה או נחשוב לא
יחזיר אותך אלינו, והרי אנחנו עדיין כאן, וצריך להמשיך, אז המשכנו, עמר.
כולנו תפסנו את עצמנו בידיים, זה היה קשה, אך המשכנו הלאה.
עמר, כולנו כל-כך אוהבים אותך, גאים בך על מה שהיית, ועל מה שהשארת
לנו, ויותר מהכל, מתגעגעים אליך מאוד.

דורית קרן