כל מקום שהגענו אליו בלבנון נמדד אצלו לפי המסעדות

עמר אהב מאוד את הכניסות ללבנון. האדרנלין התחיל אז לזרום אצל כולנו. לפעמים היה בנסיעות האלה קצת מתח, אבל ליד ארז הרגשנו מאוד בטוחים. מעבר לחלק השוטף והמעניין בלבנון, עמר אהב את השהייה בבסיס שלנו במארג`-עיון, בגלל האוכל. הוא אהב את הפיתות עם החומוס והבשר. הוא אהב ונהנה מאוכל. הוא לא היה בררן גדול ואכל כמעט הכל.
אחרי פעילות של לילה, ב- 4 בבוקר היינו מגיעים לפעמים לנקורה, בסיס של האו"ם. איך שהיינו מגיעים לשם היו מצמידים לנו שומר, כי אי אפשר היה לזוז שם באופן עצמאי. אנחנו הלכנו ישר לחדר, ואלו עמר בשניות היה נעלם לנו. הוא היה הולך תמיד למטבח ומארגן לו שם איזו ארוחה.
במפגשים עם הצד"לניקים , כשהם היו שואלים אותנו כמה אנשים אנחנו וכמה מנות אוכל להביא לנו, אז עמר תמיד היה אומר שאנחנו יותר, בכדי שתהיה כמות יפה של מנות.
לפני כל יציאה הוא היה בודק את הלו"ז (לוח-זמנים), וכל מקום שהיינו צריכים להגיע אליו, היה נמדד אצלו לפי המסעדות או האוכל שיש שם. כשהיינו אמורים להגיע לנקורה התגובה המיידית שלו הייתה "מצוין, היום נאכל טוב..."

רן ביסמוט