לילה לא שקט

עזבת את הפלס``ר (פלוגות סיור) גולני, היית אמור להתחיל לטפל בבעיות הרגליים שלך.
לאחר השיחה שהייתה לך עם מפקד צוות הפלס``ר, צלצלת אלי. הייתה זו שעת ערב מאוחרת. קצת בכעס אמרת לי שהבהרת למפקדים שלך שאתה לא הולך לעשות עכשיו שום ניתוח, ובתגובה הם הפנו אותך לגדוד 13, לפלוגה הרובאית, גם את זה לא רצית. באותה שיחה חשתי שאתה פגוע ואפילו אולי קצת נעלב מהמעמד. הרגשתי שאתה במצוקה. שאתה מאוד מוטרד מההצבה הזו. לא היית מוכן להגיע בשום אופן לגדודים.
באותו לילה הלכתי לישון לא רגוע. איזו תחושת בטן העירה אותי מוקדם מאוד. הרגשתי שאני חייב לפגוש אותך, לדבר איתך ולהרגיע אותך קצת.
כך מצאתי עצמי בשעת בוקר מוקדמת בדרך לנהריה. בשעה 6.30 עמדתי כבר בשער של מחנה שרגא. ביקשתי מהש.ג. שיקרא לך. אחרי שעה וחצי הגעת עם תרמיל תלוי על הכתף, ופנים רציניות שהסגירו מיד את מצב הרוח שלך. לא שאלת מה אני עושה פה, כאילו חיכית לי. נכנסת לאוטו, אמרת שאתה צריך להגיע לראש-פינה למחנה פילון. באותה נשימה המשכת ואמרת שאין מצב שתהיה חייל רובאי בגדודים, ``אני הולך רק ליחידה קטנה ומובחרת.`` נשמעת מאד נחרץ.
ניסיתי להסביר לך שהדבר הנכון שצריך קודם לעשות זה לטפל ברגליים, ורק אחרי-כך נחשוב מה הלאה. אצלך סדר העדיפות היה שונה. קודם אמרת, נראה איפה אני משרת ואחרי זה אטפל ברגליים.
``אם אני עובר ניתוח, מורידים לי פרופיל, ושולחים אותי לאיזה משרד, אתה רואה אותי יושב במשרד ומזיז ניירות?`` אמרת לי.
דיברנו ודיברנו. ניסיתי להסביר לך, לשכנע, באיזה שלב הבנתי שאני צריך להפסיק. הכרתי אותך. לא רציתי להישמע כמנדנד. ידעתי שכשאתה מחליט משהו, קשה להזיז אותך. אתה נחוש, אתה עקשן, אז שתקתי. שתקנו שנינו.
בראש התחילו אצלי להתרוצץ המחשבות. ידעתי שאני לא משאיר אותך כך בסערת הרגשות הזו.
עצרנו בצומת יוקנעם ונכנסנו לאכול ארוחת בוקר. הצעתי לך לקפוץ ולשוחח עם שמוליק אביבי, קרוב משפחה, ששרת באותה עת בחטיבה המזרחית ברמת-הגולן כמח``ט. צילצלנו אליו והוא ביקש שנגיע.
הגענו אליו למשרד וישבנו שם כשעתיים. שמוליק עם המון סבלנות הקשיב לך, ונתן לך לדבר. הוא התפעל מהמוטיבציה שלך, מהרצון שלך לתרום ולתת, מהבגרות שלך ומהרצון שלך להיות ראש גדול. הוא אפילו הציע לך להיות הקשר שלו, אבל רק אחרי שאתה מטפל ברגליים.
הוא הסביר לך על כל האפשרויות שעומדות בפניך בשירות ביחידות השונות אך כל זאת בתנאי שקודם כל אתה מטפל ברגליים, כמה זה מסוכן ולא אחראי לשרת כלוחם ביחידה מובחרת כשאתה סובל מבעיה רפואית, כי דווקא במשימה מבצעית אתה עלול לסכן את חבריך ליחידה. מעבר לזה הוא אמר שהסתרת מידע רפואי היא עבירה שאתה עלול להישפט עליה.
שמוליק הצליח במה שאני לא כל-כך. יצאנו מאותה שיחה כשאתה נינוח יותר ורגוע. הבנת שהדבר הנכון לעשות עכשיו זה לטפל ברגליים. באותו רגע איזה ערפל הוסר. הטיפול ברגליים הפך לאופציה אפשרית. הסעתי אותך לראש-פינה, נפרדנו עם חיבוק, טפיחה על השכם, והעיניים המחייכות שלך אמרו לי שעכשיו אני יכול לחזור הביתה שקט ורגוע.

אבא