הייתי לך נהג לכל שעה

במהלך כל השנים הייתי נוהג להסיע אותך. זה התחיל בהסעות לחוגים, לפעילות בתנועת הנוער בתל-אביב, וזה נמשך גם בשרות הצבאי. בבקרים הייתי מסיע אותך לתחנת-הרכבת, לשדה-דב או לתחנה המרכזית. הרגשתי טוב כשידעתי שאתה מגיע בשלום לכל מקום.וכשחזרת לחופשות הייתי אוסף אותך בתל-אביב. אז היה לנו נוהל קבוע. כשהתקרבת למרכז, היית מצלצל ומודיע לי באיזו שעה אתה אמור להגיע לתל-אביב. אני הייתי מחכה לך במקום הקבוע בתחנה בארלוזורוב.
זה היה ריטואל קבוע. אני באוטו, יושב וממתין, משוטט עם העיניים, עד שאני קולט אותך. אני לא מסיר את העיניים ממך עד שאתה מגיע. וכשאתה מבחין בי, הפנים שלך מתמלאות בחיוך גדול. אתה מניף את היד, ניגש לדלת האחורית של האוטו, משליך לתוכו את התרמיל, מתיישב לצידי, נותן חיבוק עם נשיקה חטופה, חולץ מיד את הנעליים, ואם אתה רעב (ובדרך-כלל כן) היית טורף איזו פיתה שאמא שלחה או שהיית מבקש לעבור דרך מסעדת ``אסא.``
אני הייתי מתחיל לשאול את השאלות הרגילות: איך היה? מה חדש? מה קורה? התשובות שלך על פי רוב היו קצרות מאוד. מה שעניין אותך באותם רגעים זה לא אני, אלא מה קורה עם החבר`ה.
היית מתחיל עם סדרת הטלפונים, קודם בירורים מי הגיע לסוף שבוע. אחר-כך מוודא שכל אלה שהגיעו מגיעים למשחק הכדורגל והכדורסל לשבט. כשנגמרו ענייני הבנים, התחלת עם הטלפונים לבנות. כאן השיחות כבר התארכו יותר, וכך זה נמשך עד שהגענו למסעדה.
רק כאן ליד השולחן, בין לעיסה ללעיסה, יכולתי להחליף איתך כמה משפטים. אז היית מבקש ממני עדכונים על הפועל תל-אביב. התעניינת במה שקורה בגן-האירועים, מדי פעם ביקשת לקנות לך כרטיסים למשחק כדורסל של מכבי תל-אביב, למשחק כדורגל של הפועל תל-אביב, או כרטיסים לאיזה מופע שרצית לראות.
האמת היא שהשעות האלה היו עבורי ההזדמנות היחידה שיכולתי להיות רק איתך, כי מרגע שנכנסת הביתה, זה היה פשוט בלתי אפשרי, ועל זמן גנוב זה לא הייתי מוכן לוותר.

אבא