לימדת אותי מה זה געגוע

הלכת גם ממני, וכל כך הרבה רגעים שלנו, שלך ושלי, אני מנסה לנצור.
התמונות רצות, הרגעים הקטנים מציפים, וכשאני חושבת על אותם הדברים, אני נעשית כל-כך עצובה. לא מאמינה שאתה כבר לא פה.
זוכר שקראת לי גלר, ככה אהבת. כל-כך בא לי לשמוע אותך קורא לי כך שוב. איך אהבת לעצבן אותי. היית צובט אותי מעל המותניים בנקודה שהכאיבה ודגדגה לי, ומיד מעלה את החיוך המשגע שלך על הפנים. אני השתדלתי כל פעם לא לחייך, להיות רצינית, ועם אצבע מאיימת ופרצוף כועס הייתי אומרת לך: ``עמר, די!`` אבל תמיד יצא לי חיוך קטן, כי אתה חייכת, ואז היית אומר: ``גלר, תורידי את האצבע!``
היית כל-כך גאה בקומונה ב``תנופה``. תמיד דיברת על השנה הזאת, על שנת השרות ועל אור-יהודה עם כזה אור בעיניים, ובכזאת גאווה.
אני שמחה על שיצא לנו לטייל יחד בכל-כך הרבה מקומות בארץ. בכל הזדמנות הצטרפת לקבוצות שהדרכתי.
כחבר, תמיד היית שם בשבילי. תמיד עזרת לי כשהייתי צריכה אותך. לאורך כל השנים שהכרנו, בכל שמחה ואירוע שהיה לי חשוב תמיד הופעת: בשחרור שלי, בימי הולדת, בפעולות שהדרכתי בצופים ושהייתי זקוקה לעזרה.
ואפילו לא הספקתי להגיד לך תודה על שהיית כזה חבר נהדר.
אתה חסר לי מאוד, ואני מתגעגעת אליך כמו שלא חשבתי שאפשר.
אני חושבת עליך המון ומרגישה אותך כאילו אתה ממש איתי. לימדת אותי מה זה להתגעגע, החוסר שלך לעולם לא יתמלא. ואנחנו, הקומונה שלך, לא משפחה שלמה יותר, מפורקים בלעדיך, עצובים, ולא מאמינים שהלכת מאיתנו.
עומריק, אני חושבת עליך המון, ואמשיך לנצור לי את כל הרגעים הכי קטנים שלנו יחד. שמור על עצמך איפה שאתה, ואנחנו נשמור אחד על השני.

טל אנגלר