סיפור דחיית הגיוס של עמר

כשהתחלנו את שנת השרות, לעמר עדיין לא דחו את תאריך הגיוס. ישבנו כולנו וחשבנו מה עושים? הוא הציע לעשות משמרות מחאה מול הבקו``ם. אנחנו החלטנו להיות יותר מעשיים ולכתוב מכתבים לכל מי שרק אפשר: לחברי הכנסת, לצמרת הצבא, לכל גורם עיתונאי שהיה מוכן להסתכל לכיוון שלנו. לכולנו היה ברור שאנחנו יוצאים לשנת שירות עם עמר. לא הרפינו ולא ויתרנו בעניין. כתבנו ושלחנו המון מכתבים, כולנו יחד, כל אחד לחוד, זו הייתה מלחמה שכולנו נרתמנו אליה. בקשנו לדחות לעמר את הגיוס.
כתבנו שהוא חלק מאיתנו בקומונה, ובלעדיו פשוט לא נוכל להמשיך את שנת השרות. לאט לאט, התחילו להגיע התשובות וכולן היו שליליות. הצבא לא היה מוכן לשחרר אותו. עמר מצידו, כבר היה מוכן נפשית לעזוב את הקומונה. בעצם הוא כבר הודיע לנו שהוא עוזב כי בעוד שבועיים הוא צריך להתגייס והוא רוצה גם להספיק לעשות איזה טיול קצר בחו``ל.
באותם ימים עוד לא היה לנו טלפון בקומונה. ברחוב מול הבית, היה תא טלפון ציבורי. הטלפון הזה היה כמו טלפון פרטי שלנו. קיבלנו שם צלצולים 24 שעות ביממה. היינו רגישים לצלצול הטלפון הזה. כל צלצול, היה ברור לנו שזה בשבילנו.
לילה אחד, בשעה די מאוחרת, נשמע צלצול, רצתי לטלפון. היה זה המרכז שלי מהשבט ברמת השרון. הוא הודיע לי שהוא הצליח להפעיל את הקשרים שלו, ושהגיוס של עמר נדחה, והמכתב הרשמי בדרך.
נכנסתי לדירה והתחלתי לצרוח משמחה כמו מטורפת. היינו בדירה דריה, אפרת ואני. החלטנו שקודם כל אנחנו מספרים את הבשורה לשאר חברי הקומונה ובסוף נפתיע את עמר עם מסיבה ועם הבשורה.
התחלנו להכין פנקייקים עם גלידה, וכשסיימנו התיישבנו בסלון שלושתנו וחיכינו שכלם יגיעו. עמר הגיע ראשון אבל החלטנו שאנחנו לא מספרות לו עדיין דבר. הוא בא, עלה לחדר והלך לישון. בבקר הוצאנו את הפנקייקים מהמקרר, נכנסנו לחדר שלו, קפצנו עליו ובישרנו לו את הבשורה. והוא עם האדישות שכל-כך אפיינה אותו, אמר: ``מה אתן מתלהבות, ידעתי כבר אתמול``. השתגענו, לא יכולנו אף פעם להוציא אותו מהשלווה שלו.

טל אנגלר