תחושה אישית של החמצה

אחרי השחרור מהצבא ריכזתי את השבט ברמת השרון. שבוע לפני שעמר נהרג היה אמור להיות אצלי בשבט יום הצופה. בקשתי מעמר ללוות אותי ביום זה. היה לי ברור שהוא יגיע. כשהייתי צריכה אותו, תמיד הוא היה שם. התחושה שהוא לידי, תמיד מאד הרגיעה אותי. ידעתי שאם פתאום אני אתקע בלי איזה ציוד הוא כבר ייסע ויסדר את העניין. בגדול, רציתי שהוא יהיה ביום הזה מנהלן ואחראי על הטכס, כך שאני אוכל להתפנות לקבוצות החניכים.
הוא כל-כך חיכה ליום הזה. (גם כשהיה בצבא הוא נהנה מההתעסקות הזו בענייני הצופים). כל פעם שהיינו מדברים בטלפון הוא היה שואל אותי על ההכנות: מתי בדיוק ביום ששי, אולי אני צריכה אותו כבר ביום חמישי, מה אני בדיוק מצפה ממנו שיעשה ביום הזה.
ואז, באותה שבת, ירד גשם ויום הצופה נדחה. בדיעבד, אני כל-כך הצטערתי על ההחמצה הזו של להיות ביחד. כל-כך קשה לי עם זה שהייתי אמורה להיות איתו ששי-שבת, יומיים שלמים, וזה לא יצא בסוף.
הוא היה החבר הכי טוב שלי ואיבדתי אותו, איבדתי חבר אמיתי.

טל אנגלר