מחכה שתגיח מן החשכה

אור גחליליות חיוור מאיר את האדמה,
צינת הליל נותנת אותותיה עם זריחת הלבנה,
הלילה מלא בכוכבים, שום עבים לא נראים
שטים מעל, ריקנות של חושך, יללת תנים.
עמדתי שם מביט אל העל.
מחפש תשובות בכוכבים, שואל שאלות.
מתפלל חרישי, שאולי עוד תגיע, אולי עוד תפתיע.
אור הגחליליות נדם והאדמה הפכה שחורה.
עבים מרובים החלו מכסים את כיפת הכוכבים,
במעטה אפרפר.
פתאום רעמה הארץ וגשם ירד על פי תהום.
רטוב וקפוא אפל ומיותר,
ישבתי שם מביט אל האופק השחור
כמו מחכה שתגיח מן החשכה.
לפתע ראיתי כוכב שנפל.
בלבי הוא נתן תקווה, סימן,
בגופי הוא נתן תחושה
שאולי זה עדין לא נגמר.
לא מן ההר, לא מהעמקים,
לא משם תגיח, לא משם תבוא.
אולי תאחר, אולי אתה כבר מת.
מול הסוף עמדתי ולא הבנתי
את חוזק הדברים, את חוזק הקיום
שאתה הוא, אתה הוא חוזק קיומי אנוכי.

רועי פראתי