עמר אני והעפיפון

בחורשת הצופים עמר הריץ אותי קילומטרים עד שלמדנו להעיף עפיפונים. וכשלמדנו את התורה עברנו מהחורשה לים.
יום אחד הוא בא אלי עם עפיפון גדול, שאבי הביא לו מחו``ל. הוא סחב אותי לחורשת הצופים. הגענו לשם מלאי אופטימיות. ועמר התחיל להנחות אותי איך להעיף את העפיפון.
``אני מחזיק את המוטות, ואתה מתחיל לרוץ עם העפיפון, כשהוא יתחיל להתרומם, אתה יכול לחזור`` הוא אמר.
כיוון שלא היתה רוח, היה קשה להעיף את העפיפון. שעות הוא הריץ אותי קילומטרים. בסופו של דבר הוא התרומם.
וכשזה הצליח זה הפך להרגל. בימי ששי אחרי-הצהריים כששנינו היינו חוזרים מהצבא, עמר היה מגיע אלי עם האוטו תמיד עם הכובע האדום על הראש ומשקפי-שמש, מצויד בפירות ובמיץ טבעי ויחד היינו נוסעים לים להעיף את העפיפון. שם על הגבעות היתה תמיד רוח טובה והעפיפון התעופף שם בקלילות.
חוץ משנינו לא היתה שם נפש חיה. היה זה בילוי של כמה שעות כל יום ששי אחר-הצהריים. שעות חוויתיות של שקט ורגיעה מכל השבוע .

רועי פראתי